רבות הפעמים שהרגשתי את הצורך לכתוב על דברי היום יום. אך, פשוט לא מצאתי טעם. כמו בהרבה דברים בחיי. וכמו כן, אני ממשיכה לעשותם. כי אי אפשר אחרת.
אני מרגישה ריקה וחסרת מעש.
יומי מלא, ורוב היום אני לא בבית. כי ככה אני לפחות מרגישה שאנוכי הקטנה ממצה משהו, אך לשווא.
אני ממשיכה להנות מדברים קטנים, ולא מגדולים.
שוב לא לשאוף יותר כי אני פשוט לא מאמינה שאני אצליח ליותר.
פשוט ככה. מוותרת לעצמי כל על דברים מוחשיים. בין אם זה חברויות, הצלחה בלימודים או השקעה בתנועת נוער.
אני חושבת על דברים שכאלה רוב היום, טוב.. אחרי המחשבות עליו. כי אי אפשר בלעדיו.
ואגב הוא, לו אני מציקה במחשבותיי המטופשות, כי הוא היחידי שמקשיב, או לפחות כך אני רואה את זה.
אני יכולה להגיד אלפי דברים על כמה שאני מרגישה שאחרים לא בסדר אך אני יכולה להגיד מיליוני דברים להמ אני לא בסדר בהרבה מן הטקעים בחיים שלי. אני רבה, אני נוטרת טינה, אני מעדיפה לברוח מאשר להתמודד. אני נגררת עם זה, אך שוב שוב ושוב אני מצליחה להציל את עצמי ולהאחז עוד עוד קצת בענף מתפורר.
אני מוצאת את עצמי בתוך עצמי, בתוך עצמנו.
אני מרגישה את הצורך לבנות, שחף וג'ני, אך עדיין לא מבינה מה קורה בחוץ. סביבי.
התקופה בבמפר, של מתוכנות וכדומה גורמת לכך שאני בכלל לא בבית הספר ואם כן זה ימים הזויים שלא ברור מה הולך.
לפני שבוע וחצי בערך, הגשמתי חלום. כל הבמה כמו שרוב שנה שעברה ייחלתי וביקשתי.
רקדתי, חייכתי, נהנתי.
הרגשתי הכי סקסית בעולם עם האוברול האדום.
ציחקקתי שהמקל עף לי בתיפוך..
והכי 70'S עם מייקל ג'קסון והחולצות המנצנצות!!
3>
אני שמחה על מי שהיה שמה.
טוב, וגם על מי שלא. D:
אבל עדיין היה מדהים 3>
אני אוהבת אותך.
אין לאף אחד מושג כמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
