לא. אני לא אתחיל במילה ובכן.
הזמן האחרון, עובר משהו.עליי, עליו? אני לא יודעת. הזמן המקולל. יש לו חיים משלו. מה שלי ממש אין.
אני טובעת בין הבצפר, לרעים, הניסיון לשווא של להגיע לאנשהו.
הכל קצוב. לשעה, לדקה, לשנייה. תמיד צריך לרוץ. תמיד צריך למהר.
צריך ללמוד, יש רעים, צריך,צריך.
השורש צ.ר.כ חסר טעם בעייני. הרי אנחנו לא צריכים. אף פעם לא. חוץ מדברים טבעיים. אבל, לא צריך ללמוד, ולא צריך ללכת לרעים.
אני רוצה. אני יכולה?
אני לא צריכה ללמוד. לא באמת.
אני רוצה לדעת. אני רוצה לחקור, להבין. הריקנות שבלמידה בית ספרית הורסת אותי.
אחרים המשקיעים, קצת יותר ללא שום רצון לדעת. אלא הקמיעה ל100 מניעה אותם. מצטיינים. ואילו, אני. הקצת מגושמת, הקצת טיפשה. נשארת מאחור של מורים., עוד עם מטופש.
הכל הפך כבד. נפלנו מתחת לספרים והמחברות. נותרנו ללא נשימה.
לנשום מפה לכאן. אין רצף.
אילו החיים של נערה מתבגרת? לא תודה. אני מעדיפה את ימי הקלילות של החטיבה. בה היה כיף. היה לנו אותנו.
היום אפילו לנו, אין אותנו.
אני מרגישה סמוקה, חמה, נאהבת, נזרקת, טובלת בכאב ובורחת ממנו. בדרכים שלי.
אני אוהבת על זה אין שום ספק. והרבה יעידו על אהבתי לשאר.
אבל אהבה עצמית?, אני לא חושבת שפיתחתי כזאת. או מצאתי אותה. האם היא קיימת? האם היא שמה?
אני אדם קטן בסך הכל. מרגישה צורך לחבק, להרגיש את קלילות שפתיו על שלי. את קולו הענוג באוזני במשמע דברי חוכמה.
אבל את עצמי לא.
למה?, מה אבד לי בדרך?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
