רבות אני שואלת את עצמי מה יקרה אם אודה באמת.
אקח משפט מאמיר ואצטט" לא תמיד דגלתי ב-אמת".
אז כן, אני לא דוגלת באמת. זה רע, נכון.
אבל לא אשקר.
לסלף וללבן דברים, זה אחד הדברים הקלילים והנחמדים ביותר. גם במובן הרע.
אני כמובן לא מתכוונת לשקרים שאין אחריהם דרך חזרה, אלא לבנים, או אחרים.
מאות הפעמים היו שרציתי לצעוק באוזני בנאדם מה דעתי עליו, או על חברתו.
מאות הפעמים שרציתי לכתוב שם של מישהו, כאן בבלוג שלי.
מאות הפעמים שרציתי לא לסבן את המורה או כל סמכות אחרת.
אבל כאן, כל פעם זה בוטל מחשש לפגוע במישהו.
למה הפגיעה במישהו מעניינת אותי בכלל?
למה בכלל כל פעם שמישהו נפגע ממני, זה יצבוט בלב?
נמאס לי מההשלכות של דברים. נמאס לחיות שלפחד מה יקרה אח"כ, ושאני לא חושבת הכל מתחרבש. טעיות רבות נגרמו בכלל הפזיזות ואי חשיבה שלי. אז כן, אני פוסטמה.
זה התשובה לכל דבר, תשאלו את רותי.
וגם שלי.
ההערכה העצמית הנמוכה יורדת מיום ליום. שלי, ושל אחרים. האהבה העצמית ברחה מזמן.
כמו כולם.
אני מוצאת את עצמי משקרת, משקרת ושוב משקרת.
האמת בחיים שלי אבדה. חוץ מדברים אחדים. שבהם לעולם לא אשקר.
המוח של מפוצץ את עצמו בחשיבה על תיכנונים, היסטוריה ונדב. זה תחומי העניין שלי.
אה כן, שקארין כלבה.
אני אל יודעת מה עובר עליי, אני משועממת ודוגלת במוות. נמאס לי מהכל. באמת שמהכל.
לאן ממשיכים??!
אני לא מוצאת את הדרך, הדרך שלי מאובקת ומלוכלכת בשקרים, וטיפשות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
