אז, למימס קוראים אן.
זהו תגלית ייחודית יחסית לזמן שכזה. טוב חוץ מזה שאני רואה כסוג של אלילת כתיבה מרתקת. בין היא אמיתית או פרי דמיונה של בחורה משועממת, כך או כך היא מדהימה.
האמא המדהימה שלי חזרה מחו"ל.
ואיתה שלל לא קטן. (הכולל אדידס למחיקה מהרשימה).
חולצות ומכנסיים.
וכמובן, העיקר שהיא חזרה. כי עוד שנייה התפגרתי.
יש לי פייסבוק, כמו לכולם. *מבטמושפללחלוטין!*.
רבות, יוצא לי לחשוב על מה שקרה קורה ויקרה.
אני פחדתי משינויים בעבר, והנה אני עדיין פוחדת וקרוב לוודאי שאפחד.
אך עברתי את כולם.
משברים, אהבות, השמנה, הרזיה, נפילת הסלולרי לשירותים וכדומה.
אני מסתכלת מי היה איתי. מי "שמר" עליי.
אני מוסרת תודה בכל לילה.
או בכל בוקר שאני מסתכלת במראה, כמובן חוץ מלראות את יופיי, אלא תודה. כל מה שיש. כי זה מה שיש. וזה מה שאני רוצה שיהיה, ביינתים.
אגב שינויים, מהשינוי במתנ"ס אני לא מרוצה. ממש ממש ממש לא.
מה הלאה, הלוואי שמישהו יגיד, חוץ ממני.
את נדב, אני כל שנייה אומרת תודה שיש לי.
להרגיש אותו, להיות איתו, לטפל בו.
ושוב אני אגיד, אין כמוהו. הוא שלי ורק שלי.
כל חלומותיי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
