אני..לא ממש יודע מה להגיד.
טוב לי. בזמן האחרון באמת טוב לי.
אבל אין לי שום מטרה. לא מטרה גדולה, ולא מטרה שולית ולא חשובה. כלום.
החיים כאילו ממשיכים מעצמם סתם כדי להמשיך.
אני חי מיציאה ליציאה. בצבא אני משתדל לתרום ככל האפשר, ושם..אני חי חיים שונים, או לא בדיוק חי, יותר כמו עובד. רק עובד.
כאילו יש מתג שמכבה לרגע את ה-"אני", ומדליק את המכונה המשומנת. המתג הזה דפוק, כי אני עדיין נתון להשפעה של עצלנות, עייפות, שעמום וכד'.
בכלל, בעיה שתוקפת אותי המון בזמן האחרון. עצלנות ועייפות.
אני אנצל הזדמנות זו כדי לומר למלצר - זה שאתה אנמי לא הופך את זה לבסדר. תפסיק להיות ילדה. אתה אמרת - שינה זה לחלשים. עייפות היא לא רלוונטית.
זה לא שווה את זה. זה לא שווה, לפספס כ"כ הרבה בגלל עייפות ועצלנות. אני כועס על עצמי על זה, ולכן גם עליך.
אז..התחלתי ממש להיכנס לכל העניין של הסלסה בזמן האחרון (כמה חודשים).
ובבסיס - מתייחסים אליי כמו מלך. כלומר, יש לי בעיות, אפילו עם אנשים שאמורים "לפקד" עליי, אבל אני שם עליהם ז', ומשום מה זה פותר את הבעיות.
אני אוהב את העבודה שלי. אני אוהב את מה שאני עושה. אני יכול להרגיש שזה חשוב, ומה התרומה שלי.
טוב לי בחדר, בחיי היומיום, כי סופסוף החדר הפך לחדר אמיתי ולא לאכסניית שינה מקרית. טוב לי כי אני יוצא תמיד כשאני צריך.
טוב לי כי יש לי את החברים הכי מדהימים בכל העולם.
אבל זהו, טוב לי בגלל כל השגרה הזו. כל הדברים הסתמיים האלה (חוץ מהחברים, כמובן).
אני מניח שזה טוב שזה מפריע לי. בכל זאת, עד לפני כמה זמן לא הייתי בכלל שם לב לזה. אז אני רשמית "חוזר לעצמי", מתחיל להיות מחובר לעצמי כמו פעם. נותן לכלמני רעלים לזרום החוצה ומחזיר לעצמי את השלווה הפנימית.
גם קצת אלכוהול לא מזיק לתהליך הזה:)
אבל...עכשיו מה?
ככל שאני חושב על זה פחות, טוב לי יותר.
ככל שאני חושב על זה פחות, אני עושה פחות.
אני נהיה בטטה, על-אף שהגוף הנהדר שלי מצליח איכשהו לשמור על משקל תקין ומבנה גוף יחסית סביר.
שמתי לב לעוד דברים. פעם הייתי פרפקציוניסט. בצורה פסיכית.
לא הייתי מסוגל להתמודד עם חוסר שלמות. לא הייתי חייב לעשות דברים בצורה מושלמת, אבל הייתי חייב להיות חסר פגמים.
כל החושים שלי חייבים להיות חדים, אסור לי לא להיות בכושר, אסור שאני אאבד את השמיעה המוזיקלית שלי או את יכולת הקליטה שלי, או..כלום.
כמעט כתבתי שכבר לא אכפת לי מזה - אבל זה יהיה שקר. פשוט לא אכפת כמו פעם.
זה נשמע כמו דבר טוב, אבל...זה..לא בא מתוך איזו הבנה גדולה. זה מגיע מאדישות וחוסר אכפתיות.
חלק מה"שלמות" הזו היה היכולת להתמודד עם מצבים לא מושלמים - כלומר, מה אני הייתי עושה, אם לי היו פגמים.
לאחרונה הוכחתי לעצמי שלפחות, לא שיקרתי לכל האנשים שקראתי להם "בכיינים" בחיי. (והיו הרבה מאוד כאלה)
אני פחות קשוב. לסביבה. לחברים שלי.
אני מרגיש דברים חומקים לי בין הידיים. לא רק באשמתי, אבל כבר אין לי את היכולת האבסולוטית הזו לשלוט בכל מה שקורה - או לפחות, אין לי את האפשרות לגשת ליכולת הזו כרגע.
נהיה לי קשה להיפתח. אני לא צבוע, אבל אני מתחיל מלחייך ולעקוב אחר אינסטינקט ההישרדות הבסיסי שלי ורק אח"כ להגיב בצורה אמיתית.
וגם זה לפעמים.
בגלל הפראנויה הזו שפיתחתי (אני מניח שאפשר לקרוא לזה פראנויה, נכון?) אני מתחיל לבחון כל מצב. זה לא דורש ממני אנרגיות מיוחדות, אבל זה גורם לכלמני תכונות מאוד יפות - ואפשר לומר, הכרחיות - שלי לא להגיע לידי ביטוי.
כמו תמימות.
כמו היכולת העיוורת שלי לסמוך על אנשים. איפה זה? - נפל לתוך התהום העמוק שקוראים לו "מודעות".
כמו היכולת שלי בכלל לסמוך על אנשים.
ואני לא מסוגל לשקר לעצמי. מה שאני רואה, אני רואה, וזהו. אני לא יכול להתעלם מזה.
אני יכול פשוט להפסיק לנתח ולבחון כל דבר. אבל זה בדיוק העניין - אני לא יכול. זה בא לי כ"כ בקלות, וכ"כ בטבעיות.
אז..אני כן "סומך" על אנשים במובן מסוים. בדיוק כמה שצריך. אבל זה לא אמיתי. אם אתה יודע שהוא לא יזרוק אותך מהגבעה, או יתקע לך סכין בגב, זה בעצם..זו הדרך של אנשים חולי שליטה לומר שהם "סומכים" על אנשים.
האבסורד האמיתי הוא שאני שונא שליטה, אני אוהב לתת לדברים לסחוף אותי ולהירגע עם הזרם. טוב, לפחות זה. אם הייתי חולה שליטה, המצב היה בלתי-הפיך לחלוטין...
ועכשיו אני מתחיל לתהות. תוך כדי שאני כותב את כל זה - אם אני כ"כ מודע לכל דבר שקורה לי, מה הסיכוי (נגיד) שאני באמת אצליח להתאהב?
בואו נוסיף את זה ל-sustainability שלי. אני לא צריך לקבל שום דבר מהסביבה שלי.
אני מאוד רוצה, אבל זה לא הכרחי בשום צורה. כשאני רואה בן אדם שצריך אותי - אני מנסה להתקרב. כשאני יודע שיש לי מה לתת, או איך לעזור.
הפוך? לא ממש. איזו סיבה יש לי להתקרב? זה לא נחוץ.
אם אני לא טועה, סבלתי מבעיה דומה (במהותה) כשהייתי בן 6 בערך. אולי גם קצת לפני.
זה שאני קולט יותר מידע ממה שאני מסוגל להכיל. או מכיל יותר מידע מכפי שיש לי כלים להתמודד עם המידע הזה.
פעם זה פשוט התבטא בזה שהיתה לי היכולת השכלית והרגשית, אבל לא המנטלית לקלוט את הכל, וזה יצר מעין מצב של עומס יתר וחרפן אותי.
היום אני קצת יותר מתוחכם מזה, אז גם הבעיות שלי יותר מתוחכמות.
אז מה אני עושה במצב כזה?
כנראה שאין לי את כל התשובות.
(או - כנראה שזה לא משנה אם יש לי את כל התשובות.)
לילה טוב.
שנה טובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
