קראתי עכשיו פוסט שכתבתי בינואר. "ריקנות".
טוב, אז..היתה קצת התקדמות מאז.
בכלל, אני אוהב לקרוא פוסטים כאלה שלי. נותן לי המון פרספקטיבה. מזכיר לי דברים שאולי שכחתי.
עדיין טוב לי. מאוד.
פחות. פחות כי אני יותר מודע לסביבה שלי. שם לב ליותר דברים.
אני עדיין לא עושה מספיק, ויש שיגידו שאני עושה יותר מדיי, אבל זה יותר ממקודם.
נהיו לי מטרות. אמנם לא המטרות הגדולות שאני רגיל להן, אבל גם מטרות קטנות זה טוב.
אני כבר לא חי כדי לרקוד ולצאת עם חברים...זו התקדמות.
אבל..יש מן מירוץ כזה שמתחולל בתוכי. בין העייפות, שהולכת וגוברת, לבין מאגרי האנרגיה, שגם הם גדלים. בינתיים התחרות פחות-או-יותר שווה, מדי פעם צד אחד עוקף את השני, אבל בסה"כ - נשארתי עצלן באותה מידה. לא יותר ולא פחות.
אולי זה מתבטא בזה שאני לפעמים עושה פחות, אבל במנות יותר גדולות.
מה שכן - הצלחתי לייעל מאוד הרבה מהדברים שאני עושה. אז בצבא, למשל - אני עושה הרבה פחות, מספיק הרבה יותר, וכך מבזבז לעצמי פחות אנרגיות ומשאיר מקום לדברים שאני אוהב.
כמו סלסה:)
התחלתי ללמד סלסה בבסיס (לפני בערך חודשיים), וזה מעולה.
מישהו אמר שפעם הייתי בורח מהבסיס הביתה, ועכשיו "הברחתי" את הבית לתוך הבסיס.
אולי הוא צודק. אני באמת שונא להיות בצבא.
התחלתי ללמוד ספרדית. אני תכף מתחיל ללמוד רוסית.
אני כ"כ אוהב ללמוד! התקופה האחרונה פשוט מקבעת אותי במקום, ובכלל, כל הסביבה שלנו מלאה בגירויים שמעודדים עשייה (לרוב מיותרת, כמו גלישה בפייסבוק) ולא למידה.
ויש עוד משהו מעניין ששמתי לב אליו בזמן האחרון. לגבי עצמי.
נהיה לי יותר קשה לשלוף מידע, לדייק, ולבצע פעולות יומיומיות שאני לא רגיל לבצע. (כמו ללכת, למשל)
יש לי 3 השערות.
1 - המוח שלי עמוס. אני קולט המון דברים מאוד מהר, ובתקופה של כל-החיים-שלי-עד-עכשיו, הצלחתי למלא מקומות מסויימים במוח שלי לכדי מצב שכבר צריך לרוקן חלקים מהם.
2 - המוח שלי מאוד עמוס, בעשייה - כל הדברים שהתרגלתי לשים לב אליהם, לקלוט, לנתח או להריץ בצורה לא-מודעת (לעתים בעל-כורחי) תופסים לי חלק ניכר מכוח הפעולה של המוח (קראו לזה זיכרון RAM, לצורך העניין..) ומאטים אותו בצורה משמעותית.
3 - הסביבה שאני נמצא בה והעייפות שהצטברה בי עם הזמן פשוט כיבו אצלי חלקים מסויימים. אולי זה גם קשור לתזונה לקויה ולכך שאני לא שותה מספיק. ולא מגרה את המוח שלי כמעט בכלל.
אני מאוד מקווה שזו אפשרות 3, כי זה מצב זמני. אפשרות 2 היא גם בסדר, סה"כ דורשת טיפול פסיכולוגי/עבודה עצמית מתונה וזה יעבור יחסית מהר.
אם זה 1 - מה שלא נראה סביר - המצב רק עתיד להחמיר, עד שאני אהפוך לאט לאט ל..בן אדם רגיל. סתם, נו. אתם מכירים אותי.
אבל זה עדיין לא משהו.
מה שכן, אם זה 1, זה יכול להסביר הרבה מאוד דברים שלא היו מובנים לי מעולם, כמו איך אנשים מאוד טיפשים הצליחו לשרוד את האבולוציה.
למה זה קיים בכלל בעולם.
איי..ובנות. אתם יודעים שבזמן האחרון, התחילו להתחיל איתי מלא בנות?
זה היה לי ממש מוזר. אחרי הכל, אני רגיל שמתחילים איתי בניםP: (ככה זה בבסיס...)
לקח גם קצת זמן עד שבאמת הבנתי את זה.
מצד אחד זה מגניב, מצד שני לא בונה לי את הבטחון כמו שהייתי מצפה.
נהייתי אדיש בצורה איומה. זה היה מעצבן אותי, אם לא הייתי כזה אדיש. מה קורה איתי?
ואיך מפסיקים את זה?
אני מרגיש כמו תמנון ענקי, עם מליון זרועות עצומות וחזקות, שמישהו פשוט שכח לתכנן בצורה כזו שיוכלו להתקפל גם פנימה.
כמו הג'יני הזה, שמסוגל למלא לכולם את המשאלות - חוץ מאשר עצמו.
תמיד אמרתי שזו הסיבה שאני צריך חברה.
אני צריך מישהו שיהיה לו כוח עליי כמו שלי יש עליו - ושאני אוכל לסמוך עליו.
אבל גם זו כנראה בעיה. שהקשר הוא רק האמצעי, ולא המטרה.
טוב, בכל מקרה, יהיה בסדר.
אני פשוט מקווה שיהיה טוב, ולא רק "בסדר".
אה - ופסח שמח=)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
