Knight of the Twilight

בימים האחרונים נתקפתי פרץ של נוסטלגיה עצובה.

לא הצלחתי לשים על זה את האצבע.. חשבתי שאולי מדובר בכך שפעם היו לי המון חברים מהרבה מאוד מקומות, והיום כבר לא.

זה לא יכול להיות זה, כי יש לי מספיק חברים, וגם ככה אף פעם לא היה לי ממש אכפת מזה.

חשבתי שזה געגועים לאני-של-פעם, אבל זה בולשיט. אני תמיד אוהב את עצמי (אלא אם כן משהו באמת קיצוני יקרה...), אז אין בעיות שם.

ממש עכשיו, לפני כמה דקות, זה הכה בי.

אני יושב ושומע קטעים שניגנו בתזמורת המקובצת לפני איזה 3 שנים...

ההרגשה הזו של היצירה.

זה מה שחסר לי. אני רוצה לנגן.

לא ניגנתי יותר מדיי זמן...

התחלתי לנגן שוב קצת על פסנתר בבסיס, אבל אני יודע רק איזה 3 יצירות, ובגדול זה לא ממש זה. זה מאוד כיף, אבל אני רוצה את הסקסופון שלי.

אני חייב למצוא לעצמי הרכב.

ומהר.

הייתי הולך לנגן עכשיו קצת, אבל 11:30 בלילה, אז אני מניח שזה יחכה למחר...