אתם יודעים, בראש שלי אני עדיין ילד חנון, קטן, שאין לו מושג איך מתחילים עם בנות. שמסתכל על העולם בעיניים פעורות לרווחה, שמתלהב מכל דבר שהוא רואה.
זה אני. זה מי שאני בפנים. ולאט לאט אני הולך ומתרחק משם...
ככל שאני שוקע יותר לתוך עצמי, יושב בבית ולא עושה כלום - אני חוזר לנקודה הזו. אבל החיים הם לא כאלה.
והיום אני מדריך סלסה. מה לעזאזל?..
שום דבר כבר לא מעניין אותי. אני אדיש לסביבה שלי.
אני אדיש, אבל כשאני רואה בנאדם עצוב, הילד הקטן הזה יוצא ממני ומראה לו את העולם דרך העיניים שלו. והוא כבר לא עצוב.
לא מעט אנשים אמרו לי ששיניתי להם את החיים כשעשיתי את זה.
אז למה אני לא מצליח להראות את זה לעצמי?
בהוויה שלי אני אמנות. אני מתעסק עם מוזיקה, ריקוד, מקשיב לאופרות, ואין דבר בעולם שאני אוהב לעשות יותר מאשר לנגן.
יושב שעות מול היוטיוב ומנסה לחקות אח"כ את האמנים המשוגעים שאני רואה.
ומצד שני, העיסוק המרכזי שלי בחיים הוא מדעים. פיזיקה. מתמטיקה. הגיון בריא.
לחץ? מהסביבה שלי? מהציפיות שלי מעצמי? כי כולם אומרים לי שאני גאון?
ואולי זה בגלל שגם זו סוג של אמנות...
אני כ"כ אוהב להיות לבד. לשבת עם עצמי, ולחשוב.
אני יכול להעביר ככה ימים, אולי שבועות שלמים. לבד בחדר, עם עצמי.
אבל אני טוב עם אנשים. אני יודע להשתלב. אני יודע ליצור קשרים.
אני רואה אותם, ואני יכול לגעת בהם במקומות שלא כולם אפילו יודעים על קיומם.
ואני כל הזמן מתעסק עם אנשים. משפיע על אנשים. מנסה לשנות את הסביבה שלי.
אבל אני רוצה להיות לבד. אז בשביל מה?
אני לא כמו כולם.
יש סבירות גבוהה יותר שאני אשכב עם ידידה שלי שמבקשת להתאמן לקראת דייט חלומותיה מאשר עם דוגמנית להלבשה תחתונה שהחליטה שאני יכול להיות יזיז נהדר.
וכנראה שהייתי שוכב עם הדוגמנית - אבל בגלל שזה מה שמצפים ממני לעשות. בגלל שהיה לי קשה להסביר לעצמי אח"כ למה לא עשיתי את זה. לא כי באמת אכפת לי מזה.
אני חושב בצורה שונה. תמיד ידעתי את זה.
ובכל זאת אני תמיד מנסה להשוות את עצמי לכולם. בשביל מה?
אני יודע שאני שונה, ואני לא מתכוון להשתנות "בחזרה".
אז למה? מה אני מצפה למצוא?
לפעמים אני מנסה להסביר את תפיסת העולם שלי לאנשים. פעם זה היה כדי לנסות לשכנע אותם.
פעם חשבתי שכולם אותו דבר - כלומר, שכולם כמוני. אבל זה היה מזמן.
היום אני כנראה עושה את זה כדי לקבל אישור. כדי שמישהו יגיד לי שזה בסדר (או שלא), כי אני חייב לבחון את עצמי כל הזמן.
אני כל הזמן בוחן את עצמי כדי להשתפר, כדי לוודא שאני בסדר, כדי להוכיח לעצמי שאני האדם שאני רוצה להיות.
אבל אני הולך לאהוב את עצמי, לא משנה מה אני אעשה.
אני ביקורתי, אבל לא שופט. אז למה אני עושה את זה בכלל?
יש כ"כ הרבה דיסוננס בין צד ימין לצד שמאל של המוח שלי. וזה על קצה המזלג.
בכל זאת, הם מאוד אוהבים אחד את השני.
אז מי אני, בעצם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
