כיצד את מפייסת מישהו שפגעת בו?
נותנת לעניין כמה ימים בשביל לחשוב על מה שקרה ואז בדרך כלל עושה שיחה של פנים מול פנים ומנסה לראות במה טעיתי ולתקן את הטעויות.
כשמרגיזים אותך או מעליבים אותך מה תגובתך? איך את מגיבה?
תלוי על כמה זה מציק לי.
אני מסוגלת לנתק לגמרי קשר עם בן אדם או גם סתם להיות עצבנית ליום יומיים וזה עובר. תלוי מה הסיטואציה.
מה הדבר שהכי מעצבן אותך, שאחרים עושים לך?
משקרים, במיוחד אם אני סומכת עליהם.
שונאת שקרים אפילו אם לפעמים לא נעים לדעת או לשמוע את האמת.
איך תגיבי על הדבר הכי מעצבן הזה, והאם תסלחי?
תלוי מי הבן אדם, ועוד פעם תלוי איך זה קרה והכל. רוב הסיכויים שאני ימצא דרך לפתור את זה בלי יותר מידי בלגאנים.
כשאת ממש שמחה מה צריך לעשות בשביל להעכיר לך את השמחה?
להגיד לי שמשהו קרה למישהו שאני אוהבת או שמישהו שחשוב לי נמצא בבעיות.
מה מצב רוחך בדרך כלל?
בדרך כלל אני משתדלת להיות חיובית לגבי דברים ולחייך כך עוד אפשר.
האם מצב רוחך משתנה הרבה?
בזמן האחרון הרבה מאוד.
באיזה מצב רוח את הכי אוהבת להיות?
מאושרת.
האם יש מצב רוח, שאת כמעט אף פעםלא נמצאת בו?
לא שאני יכולה לחשוב על משהו כרגע.
האם את במצב של כעס וחיכוכים עם ההורים שלך או בקשר טוב איתם?
זה דיי תלוי בתקופות.
יש שבועות שאני לא יכולה להתמודד עם ההורים ויש שבועות שאני פשוט דיי מנותקת מהם ואז אין בעיות.
איך את מגיבה כשאת שמחה עד הגג בגלל משהו שסופסוף קרה ופתאום משהו נכנס ומודיע לך שזה טעות?
אני מתאכזבת מאוד. הופכת להיות קצת דיכאונית ומנסה להעסיק את עצמי בשביל לא לחשוב על האכזבות יותר מידי.
סליחה על חוסר העידכונים שלי בזמן האחרון.
הנה לכם פוסט חופר ביותר. ואני מראש אומרת שאם אתם לא בקטע של לקרוא פשוט תוותרו על הרעיון הפעם.
היה לי תקופה דיי משונה. אפרופו השאלון על מצבי הרוח- אצלי בזמן האחרון הכל משתנה כל הזמן ואני כבר לא יודעת מה נעשה איתי לפעמים שזה דיי מפחיד.
אז נתחיל ככה- הכרתי מישהי שהגיעה לגור פה בעיר בתחילת השנה וממש נקשרתי אליה- כאילו היא כמו חברת נפש. זה מוזר להסביר ואולי גם בלתי ניתן להבין- היא בת 26- הרבה יותר בוגרת ממני אבל אנחנו ממש נקשרנו ואנחנו ממש בילינו ביחד המון והיינו גם כמו כתף תומכת אחת לשניה. היא עזרה לי מאוד היות ואין לי ממש מישהו שאני יכולה להיות פתוחה איתו ואם ההורים שלי אני אף פעם לא מדברת על מה אני מרגישה ועל הרבה מאוד דברים אחרים כי אני פשוט לא מסוגלת. והיום ניפרדתי ממנה כי היא חוזרת לגור בישראל והיה לי נורא קשה אפילו שלא הראיתי את זה. אני חושבת שרק עכשיו תוך כדי כתיבת הפוסט אני מבינה כמה זה חבל לי. אני ניסיתי כל הזמן לא להיקשר פה לאנשים יותר מידי בקנדה אולי בגלל הפחד לאבד את אותם חברים כמו שקרה לי שעזבתי את הארץ. אבל איתה פשוט הכל היה שונה וכמובן עד שכבר יש משהו חיובי שמשמח אותי- זה הכל נעלם כרגיל. אני פשוט שונאת את זה!!
אני רוצה לפעמים פשוט לצעוק על ההורים שלי.
להגיד להם שהם אשמים בכל הדיכאון המעצבן הזה שלי.
שבגללם אני פה ולא להפך.
שאני כן רוצה להיות בישראל למרות שלא רע לי פה.
שאני מבינה שהם עברו לפה גם לטובתי אבל שבעייני להיות פה זה לא הדבר שהכי הייתי רוצה.
אני כל כך רוצה להגיד להם את זה למרות שכאילו שהם יודעים אבל לא רוצים להתחיל שיחה על העניין כי הם יודעים שזה אולי יגרום לאי נוחות וקצת מריבות. אבל כבר ממש לא איכפת לי- נמאס לי לבכות בשקט.
אני בעיקר לא אוהבת את החופש הגדול- יותר מידי זמן פנוי יש לי בשביל לחשוב על כל מיני דברים שאני לא רוצה לחשוב עליהם ולהיזכר בכל הגעגועים לארץ ולחברים.
כל פעם שאני רוצה פתאום להתחיל שיחה עם ההורים זה כאילו שהלשון לא רוצה לזוז. כאילו הפה שלי ננעל או שיש את ההרגשה שהם פשוט לא רוצים להקשיב.
למה תמיד אני צריכה להתחיל את השיחות המיותרות האלו שלא מובילות לשום מקום?! זה מעצבן!!
בקיצור, אני קצת במצב רוח דיכאוני עכשיו. לא יודעת למה. מהרבה מאוד סיבות כנראה והכל ביחד לא עושה לי טוב.
פה אני יסיים את הפוסט הדיכאוני.
ואני באמת מצטערת על הדיכאון.
אולי בפוסט הבא אני יספר קצת על הטיול שיצאנו אליו לפני כמה ימים עם האקס קראש שלי ואולי גם יוסיף תמונות.
באמת שלא איכפת לי אם אנשים קוראים פה עוד או לא. רוב מה שאני רושמת פה זה רק בשביל להוציא את כל הרגשות.
לאלו שכן קראו עד עכשיו, תודה בכל אופן וסליחה על הפוסט המדכא.
שיהיה שבת שלום לכולם.
שלכם, ליהי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
