זה לא אנחנו נגדם.

זה הרצון שלנו להביא שקט למקום הזה שהשרשנו בו שורשים, הקמנו דורות, ראינו מלחמות וחווינו ניסים.

הילדים שנשלחים במעין שליחות, הם לא רואים כלום מלבד המטרה שהוצבה בפניהם.

הם בשביל אותה מטרה מוכנים להקריב את חייהם. להקריב את נפשם. לחפות ולהגן על מדינה שלמה.

קשה לצפות בחדשות ולא להזיל דימעה כשמריצים את שמות ההרוגים, זה פשוט צורב בלב.

כשהיינו ילדים לא לגמרי הבנו, היום אחרי שכבר הכרתי את המערכת הצבאית ועל מה היא מבוססת, הדמעות פשוט משתלטות.

משתלטות על הגוף, על הנפש ועל הרצון הטוב להישאר חזקים למרות הבשורות הקשות האלו.

אני לא בטוחה שנפשית הייתי מצליחה לעשות את מה שאתן עושות שם עכשיו, מתצפתות לעבר שטח האוייב ונשארות עירניות 

ואיתנות למען אותם לוחמים שאתן מתחננות שיחזרו בשלום ובבטחה לאדמתנו. זה המבחן האמיתי שלכן, לראות ולהציל עד 

כמה שאפשר אחרת כל העבודה הקשה לא שווה כלום. זה הזמן האמיתי להוכיח לעצמכן שאתן האמצעי הכי חשוב ברגע נתון 

כמו זה. בזכות הצבא הזה אנחנו נצליח. בזכותכן אנחנו ננצח. 

מוקדש בחום רב לכל התצפיתניות שיושבות שעות ארוכות מול מסכים ושומרות על הכוחות שנמצאים בשטח בשיגרה, בחירום ובמלחמה.