אז הן ישבנו שם, ודיברו אחרי חודש של נתק, של כעס, של אכזבה, כנראה שהיא כעסה עליה יותר, היא נטשה אותה החברה הכי טובה שלה... איך היא יכלה פשוט לקום וללכת? לצעוק עליה, להשפיל אותה, איך היא יכלה לא להבין אותה? הרי היא גם אישה ומעבר לזה, היא חברה שלה, איך? איך היא לא הבינה שבמשך אותה התקופה היא לא הייתה שם? אולי היא הייתה קמה בבוקר, אבל הסיוטים בלילה? הזעקות? הבכי? הכאב? איך אפשר לעזוב ככה בן אדם? להשאיר אותו לבד בחושך, בין כל העלטה שהיא שרתה בה, בין כל סימני השאלה של איך ממשיכים הלאה? איך סומכים על אנשים? איך אפשר בכלל להתאהב שוב במין האנושי, איך בכלל אפשר להגיד שוב את המילה "מין"? 'למה נטשת אותי היא חשבה, איך יכולת לא להיות שם שהכי הייתי צריכה אותך?'

"נכון, היא לא אשמה, אני אשמה, אני בחרתי ללכת איתם, אני בחרתי להיאנס.. אבל את בחרת לא להיות שם, את בחרת לנטוש אותי. אני לא יכולה לשכוח לך את זה, וסביר להניח שגם אף פעם לא אשכח. אבל אני אוהבת אותך, ואני סולחת לך, אבל את? את לא חברה... כי את לא היית שם, וגם עכשיו את לא שם, אף אחד לא שם.. אה אז עברו כמה שנים? יופי, אז זה אומר שהתגברתי? זה אומר שזה לא כואב? זה אומר שזה לא מכביד לי על הלב ושורף וכואב? בנוסף לזה שנאנסתי, גם ננטשתי, ע"י החברות שלי שהכי הייתי צריכה אותן, שיהיו שם בשבילי, והן פשוט לא היו שם." ככה היא סיפרה לפסיכולוגית שלה, או לפחות דמיינה שיש לה פסיכולוגית ושהיא מטפלת בעצמה ובמה שעברה, אבל היא לא יכולה לדבר על זה, זה מחזיר אותה אחורה, לאותה ילדה קטנה שרק צריכה חיבוק חם ואוהב.