ככה יהיה לי טוב

עוד מבט בתמונות סוף השבוע בערד, מלפני שבועיים. כל המשפוחה, יושבים ומחייכים למצלמה, סבא סבתא, ילדים נכדים. בני משפחה מורחבת אחת סגורים סופ"ש שלם בוילה אחת גדולה, מנועים מן החוץ הקפוא והרטוב. מזכיר קצת את פרויקט y, או איך שלא קוראים לזה (אני רק קראתי על זה, אין לי טלויזיה). רק שאצלנו האינטריגות די פשוטות, רוצה לומר כמעט שאינן. יום הנשואין של ההורים יעבור חלק, שמח ומשפחתי מאד.

והנה עוד תמונה אחת, של הנכד הבכור, ומולו סבא לבן שיער, ובינהם מגרש הדמקה. יש לי דה-ז'וו שמחזיר אותי עשרים שנה אחורה לאותה סיטואציה בדיוק. אני לוחץ על הכפתור, ומנציח את הדה-ז'וו הזה. עוד מעט הוא יפסיד לו, אני אומר לעצמי, כמו שאני הפסדתי. אבא, בדרכו המיוחדת, לימד אותי להילחם, מעולם לא נתן לי משחק. וכשניצחתי אותו בפעם הראשונה, אחרי שנים של הפסדים, השתררה שתיקה. ובתוכה, ידענו שנינו שהנה נפל דבר, והרווחתי זאת ביושר. נראה לי שבדור של היום, זה כבר לא עובד ככה.