תשע בבוקר, פרדס כץ. אני נכנס פנימה לתוך המבנה, מבחוץ הוא נראה לי מוזנח למדי. גם בפנים, המצב לא איי-איי-איי, צבע מתקלף, תחושה של זמן שעצר מלכת. חבורת קשישים מסביב למגרש שש-בש מרמזת לי שהיגעתי למקום הנכון. הם מביטים בי במבט תמה, מי זה החוצן הזה ומה הוא מחפש כאן? אבל לא אומרים דבר. אני ממשיך בעקבות המוזיקה ונכנס אל החדר ממול. מבחוץ זה נשמע כאילו התזמורת של זוזו מוסא כולה נמצאת שם, אבל כשאני נכנס פנימה אני מגלה שם ארבעה, שושנה העודיסטית, כנר, סלים אל-נור ואשתו, ישובים מסביב לטייפ קסטות מגושם וצורמני, ממנו בוקעים הקולות ששמעתי. הם מביטים בי בפליאה. שושנה ניגשת אליי ומצביעה על תיק החצובה שלי, שואלת אם הבאתי חליל. אני מסביר לה שבאתי לצלם. סלים אל-נור עומד שם בקידמת החדר וגוער בה בשושנה על הרעש שהקימה "אנחנו מאזינים למוזיקה!" הוא צועק בכעס אמיתי. "עזוב אותו" לוחשת לי שושנה, ומתעניינת באילו נסיבות הגעתי. אני מספר לה, ומתעניין אם יגיעו נגנים נוספים. ככלות הכל, לא כך תיארתי לי את שארית הפליטה של התזמורת. "אל תדאג" היא לוחשת, "בעצם מתחילים בעשר, כשאליאס שאשא מגיע. כולם יגיעו עד אז".
כמה דקות אחר-כך הקסטה נגמרת, וסלים מרשה לעצמו להרפות מעמידת המג"ד שלו. הוא מחווה לעברי תנועה של "בוא נדבר" ומוציא אותי אל מחוץ לחדר. בחוץ הוא טורח להסביר לי ש-"בפנים - מאזינים, בחוץ - מדברים", בקולו המתנגנן והאיטי. אני חושב שהבנתי. אני מסביר לו שבאתי לצלם קטע מיוחד, בעצם שיר ספיציפי לכבוד יום הנישואין של ההורים שלי. הוא מתעניין במה אני עוסק. העיסוק הוא אישיו חשוב בתרבות העירקית. אני אומר לו, יודע שתהיה לזה השפעה עליו. הלא תמיד נהג לנפנף בכך שהוא גם מלחין וגם מהנדס, כלומר אוחז בכמה עיסוקים מעבר למוזיקה. הוא מביט בי בעיניים נוצצות ונותן רשות לצילומים. אני יודע שעל פיו יישק דבר, אם הוא הסכים האחרים יתיישרו לפיו.
אני נכנס פנימה ומסדר את החצובה שלי. לאט לאט החדר מתמלא, ארבעה עודיסטים, שני כנורות, וכמה דרבוקות בגדלים שונים. רובם ככולם עברו את גיל שבעים, אולי נושקים לשמונים. ובינהם בולט נגן קאנון - ילד פלא בגיל תיכון שכולם אומרים עליו שהוא מנגן "כמו אברהם סלמן". השמיעה שלו אבסולוטית, החבורה מכוונת כלים לפי ההערות שלו, בלי עניינים ובלי משחקי כבוד. בעשר בדיוק נכנס אליאס שאשא, והנה כבר מנגנים את הקטע הראשון. מדהים.
באתי לצלם קטע ספיציפי, אבל אני מוצא עצמי נסחף למערבולת של צלילים, קולות, שירה ותיפוף. לקראת סוף הסשן, אני מבקש שוב שינגנו את פוג אל נחל. סלים אל נור מזדקף וצועק "כורדי!" אין לי מושג מה זה אומר. מסתבר שזה שם של מקאם. אליאס מזכיר לסלים ש"הנה זה, ביקש את פוג אל נחל פוג" וסלים מיד תופר קומבינה עם התחלה של כורדי, וסיומת של פוג אל נחל. כולם מרוצים. אני מקליט, אבל הבטריה נגמרת באמצע השיר, לפני שמתחיל הקטע שבאתי לצלם. תמיד נגמרת לי הבטריה בזמן הלא נכון. לעזזל.
שבוע אחרי זה, אני מגיע למקצה שיפורים, אבל הפעם הנוכחות מינימלית. הגשם בחוץ הכריע, מדובר ככלות הכל באנשים מבוגרים. הפעם אני מבקש שינגנו את הקטע שבשבילו באתי - על ההתחלה. אבל אין שם חשק לנגן, רק שני כנרים ושלוש דרבוקות. "אין עוּד" הם אומרים לי, "אי אפשר לנגן בלי עוּד, חכה עוד קצת, אולי מישהו יבוא עם עוד". אני מקפל את החצובה, כנראה שלא יהיו כאן צילומים היום. וברגע הזה ממש אשתו של סלים לוחשת לו משהו. הוא מזדקף ואומר, "ועכשיו ננגן את פוג אל נחל פוג, לכבוד האיש הצעיר הזה שרוצה לשמח את אבא ואמא שלו". אני מופתע. מסביב טרוניה ניכרת "אין עוּד" אומרים לו. "לא צריך!" הוא משיב להם, "אני צריך רק קצב, וקול". שניה אחרי זה נפתחת הדלת. הפתעה. אימאן נכנסת, אני מזהה אותה, כולי התרגשות. היא קצת מופתעת מהמצלמה שנדלקה בשנית, אבל נכנסת מהר לעניינים. הזמרת האדירה הזאת עומדת ושרה לכבודי את פוג אל נחל. והמצלמה שלי עוברת בין שני נגני הכינור, והדרבוקות, ובינה. הביצוע מינימליסטי, בלי עוד, ובלי קאנון, בלי חליל שכל כך מוסיף לשיר הזה, אבל עם הרבה רגש של כינור ונשמה של זמרת, וקצב שנותן מלחין אגדי שרצה לשמח הורים, ועשה אותי ילד מאושר, ולו רק לרגע אחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
