ככה יהיה לי טוב

השבוע נשאלתי אם יש לי געגועים. טוב, אם להודות על האמת השאלה היתה אם יש לי קעקועים*, אבל אני שמעתי (או בחרתי לשמוע) געגועים. מילה מוזרה, געגוע. מתאמצת, נמתחת לכל האורך, עד קצות האצבעות. מנסה לגעת, לא נוגעת. רוצה לגעת שוב, במשהו חמק-מק, משהו שחמק. משהו שאיננו עוד.

הימים הם ימים חסרי חמדה**. היצירתיות, מסתבר, היא חומר בעירה שכּלה, משאירה אחריה חתימה עמומה, חמצמצה כמו טעם מי הסודה אחרי שכל הגזים ברחו. ועכשיו - צריך להבריג בלון-גז חדש לסיפולוקס שלך. פעם היתה לי שיטה בדוקה, בלון בטוח: לארוז מזוודה, ולסוע לנמל. הפעם, החלטתי, צריך מזה להיגמל.

מזמן לא התיישבתי לכתוב באמת. גֶגים, זכרונות קצרים, כל אלה נותבו איכשהו לכאן או לאיזה פולדר נסתר, אולי לקובץ הטקסט ההוא על הדסקטופ העמוס לעיפה שלי. אבל לכתוב באמת? מזה זמן שלא.

אני מתגעגע.

* קוּדוֹס דודה מלכה J

** מילה-מילה שכבר שכחתי. ראו גם:  נוריקו