"אני, לא היתה לי ילדות. היתה לי מפלגת העבודה". הוא אומר את זה בקול רם, ושאר הנוכחים פורצים בצחוק משחרר. נישא על גל ההצלחה הוא יגיד עוד משפט פולואפ, ויקצור עוד כמה צחוקים. אני אניח את המרקר, ארים מבט אל השולחן ליד, ואהנהן לעצמי בלב. היפוך-פאזה.
לפגישות עסקים יש מנגינה וקצב. השגחתי בזה לראשונה רק כשהתחלתי להשתתף בכאלה בעצמי, לאחר מכן כבר שמתי לב לזה גם בתור מתבונן מהצד. אני אוהב לשבת בבתי-קפה, סמוך לפגישות עסקים, ולהתבונן בהן, להקשיב למוזיקה הזאת שקוראים לה עסקים. להרגיש את הדינמיקה, לזהות את רגעי היפוך הפאזה, לראות מתי נפל דבר, להבין מה גרם לזה לקרות. לצפות מה יעלה עכשיו.
עד לאותו הרגע הספציפי הם היו אוסף אקלקטי של אנשים עם אינטרסים: איש זקן עם ז'קט אפור וכובע של גרוזינים, מולו איש חסון עם שרשרת וחולצה שחורה בעל נוכחות טוטאלית, הוא עשה את רוב הדיבורים בשולחן. פקיד אפור עם בלוק צהוב ועט שרץ במרץ על השורות, לא להפסיד אף הברה שנאמרת, ועוד שני סטטיסטים שאת טיבם לא הבנתי, שכן קולם כמעט ולא נשמע כל הפגישה.
אחרי הרגע הזה הם כבר היו צוות של אנשים עם מטרה משותפת. מה שמדהים אותי כל פעם מחדש, הוא לגלות איך רגעי היפוך הפאזה אינן בהכרח (או בעיקר) תולדה של המהות עצמה, האינטרסים, אלא משהו חמקמק בהתנהגות האנושית: כריזמה שהתפרצה, ספור משל, בדיחה קטנה, "דיבורים קטנים של אנשים גדולים" כמו שגיא גודס אוהב להגיד.
לקראת סוף הפגישה האיש החסון עוד יזרוק איזה בדיחה חבוטה, יקשיב בקשב רב לשאלה שעולה, ויתקע את המסמר האחרון בהרצאה של שתי דקות בקול סמכותי ובוטח. העסקה נסגרה. עוד נדל"ן עבר עכשיו מיד ליד בתמורה לסכום נכבד*.
*כמה נכבד? משהו כמו כמות הכסף שתעבור תחת ידיו של נהג אוטובוס ממוצע במשך עשרים שנות עבודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
