בסופו של דבר, הכל אנשים. תינוק נולד - ויונק מיומו הראשון מסביבתו האנושית. בהתחלה זה ההורים, סבא וסבתא, אחר-כך הגננת, והשכנים, ואחים, ומורים, וחברים וכוכבי ערוץ הילדים, ועוברי אורח, וסופר בכתביו, ומשורר בשיריו, וזמר בקולו, ואדריכל בבנייניו, הכל בסופו של דבר, אנשים.
שעשועיו של נ"י במתמטיקה הביאו אותו, בסופה של תקופה למצוא טעות בהוכחת משפט נידח שנחשב "מוכח" כבר עשרות שנים. משפט שפתח קריירה אקדמית נאה ל"מוכיח" אותו משפט בזמנו, אולם לא היה במרכז העשיה בתחומו, ולא משך עניין רב מאז. לכן מציאת הטעות לא היתה פריצת דרך גדולה, והיא אף תוקנה בסופו של דבר לא בדמים רבים, אולם שיברו של נ"י היה עובדה מוגמרת. הוא גילה שאפילו המתמטיקה, שהתיימרה להיות מושתת על לוגיקה ואכסיומות-בסיס - מעל לפרשנותו של איש זה או אחר - היא בעצם יצירה אנושית שתלויה יותר מכל באנשים. אם מישהו אחד הוכיח, אנשים אחרים צריכים לבוא ולבדוק. ואם לא מעניין אותם מספיק, או לא התאמצו מספיק, או אינם טובים דיים, הרי שגם עמלם לא יצלח, וההוכחה קלוקלת נוספת תתקבל אל המתמטיקה. גם במתמטיקה יש טעויות, כי לטעות זה אנושי, ואנשים עושים מתמטיקה.
אפילו הזכרון הנצחי, אם חושבים על זה הוא הוויה אנושית. אדם יושב במערות, ומצייר את שיגרת חייו. לשיגרה הזו אין נצח, אלא אם יבוא אדם אחר, אלפי שנים אחר-כך ויחשוף את המערה, ויעתיק את הציורים, ויפרסם אותם במאמר, וזה יגיע לז'ורנל מדע פופולרי לילדים, שיקראו אותו, וינצרו אותו בליבם, וישמרו אותו בספרייתם, וכך יתגלגל לידיהם של ילדיהם שלהם, שיעלו את הציורים לאתר אינטרנט, אליו יגלשו אנשים אחרים, שחיפשו בגוגל אחרי ציורים של אנשי מערות, וכן הלאה.
התפוח הנופל על ראשו של ניוטון, הוא רגע אחד. שרשרת אנושית, הופכת את הרגע הזה לנצח. מילארדי רגעים אחרים נעדרים שרשרת אנושית של זכרון, ואובדים לתמיד.
אולי בעצם לא כל כך מפתיע, הרי גם הזכרון, וגם המתמטיקה, שני מושגים שיש להם קיום חוץ-אנושי, הם בסופו של דבר תולדה של אינטרקציות בין אנשים. הכל אנשים.
(המשך יבוא)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
