אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת שֵׁםשֵׁם בֶּן-מְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת-אַרְפַּכְשָׁד: שְׁנָתַיִם, אַחַר הַמַּבּוּל. יא וַיְחִי-שֵׁם, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-אַרְפַּכְשָׁד, חֲמֵשׁ מֵאוֹת, שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. יב וְאַרְפַּכְשַׁד חַי, חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-שָׁלַח. יג וַיְחִי אַרְפַּכְשַׁד, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-שֶׁלַח, שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. יד וְשֶׁלַח חַי, שְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-עֵבֶר. טו וַיְחִי-שֶׁלַח, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-עֵבֶר, שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. טז וַיְחִי-עֵבֶר, אַרְבַּע וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-פָּלֶג. יז וַיְחִי-עֵבֶר, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-פֶּלֶג, שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. יח וַיְחִי-פֶלֶג, שְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-רְעוּ. יט וַיְחִי-פֶלֶג, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-רְעוּ, תֵּשַׁע שָׁנִים, וּמָאתַיִם שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת.
הרשימות האינסופיות האלה של ספר בראשית. אדם נולד להוריו, וחי ככה וככה שנים, והוליד בנים ובנות, וזה החותם שהותיר בספרי ההסטוריה, כמה חי, ואת מי הוליד, ומי נותר להמשיך אחריו.
לפני שנתיים ערכנו אחותי הבכורה ואני סרט וידאו לכבוד יום הנישואים הארבעים של הורי, אז גם הלכתי לצלם את הקטע ההוא. ובסרט הזה, שזורות תמונות מנוף ילדותם, בחרותם, ההיכרות, השנים הראשונות כזוג צעיר ללא ילדים, ואז תמונות מוכרות מנוף ילדותינו. ומי שמתבונן בסרט הזה לא יכול שלא להבחין שאת רוב שנותיהם ביחד הם חיו בעצם בשבילנו, עבורינו, חיים טוטאליים המוקדשים לדור הצעיר. הם נתנו לנו כל מה שיכלו לתת, ולפעמים – הרבה מעבר, בלי לקחת לעצמם כמעט דבר.
ההורים שלי אנשים יפי-נפש, במובן הפשוט של המילה, אנשים טובים. אם יש משהו שאני מחפש בבת זוג, זה את התכונה הזאת, זאת ידעתי כבר מזמן. הראי לי את הורייך ואומר לך מי את. אבל לא בזה רציתי לעסוק.
הילדים כבר מזמן עזבו את הקן, וההורים שלי מוצאים את עצמם, כבר כמה שנים, בריק בלתי נסבל. בלתי נסבל עבורי, הרי הם סובלים אותו מבלי לראות בו כל בעיה, לפחות לא כלפי חוץ.
אבא פיתח התמכרות לאקטואליה, לתוכניות הרדיו המטופשות האלה, ולגזירי העיתונים שהוא שומר לקריאה מאוחרת. ושניהם, אם כבר אינם מסתגרים בדלת אמותיהם, מקדישים את זמנם בחוץ למיני סידורים חסרי פשר, ולעיסוק אובססיבי בבריאות שלהם. מה אגיד, קופת החולים הפכה מקום בילוי מועדף.
וזה מטריף אותי כל כך, אבל תופס אותי בחוסר אונים מוחלט. אולי מזכיר קצת את חוסר האונים של הורים לילד צעיר, שרואים אותו בטעותו אבל אינם יודעים איך לתקן אותה. ניסיתי לקנות להם "זמן איכות בחוץ", מיני מנויים לתיאטרון, או לחגוג סתם כך את חג העשרים ושלושה בנובמבר. אבל כל אלה, האפקט שלהם קצר טווח, משהו מושך אותם כל הזמן אל הסטגנציה, אל האפס תנועה המוחלט.
ניסיתי לבצע הפרד ומשול, לדחוף את אבא להרצאות באוניברסיטה, להלהיב אותו על המרצים המעולים שיש שם, שהרי אין סיבה להיכנס להרצאה רק בשביל הידע, יש אלפי דרכים לצבור ידע, אם יש סיבה אמיתית – הרי היא מרצים טובים. אבל גם זה לא צלח, בכל מיני תואנות, ותואנות שווא, התוכנית נפלה. מחרפן אותי איך סיבות כמו עונות השנה (קיץ, חם מדי. חורף, קר מדי. מה לעשות שאין כאן אביב וסתיו במדינה שלנו?) או מרחק נסיעה יכולים למנוע מאדם את יצר הסקרנות.
ובסתירה למה שכתבתי כאן, אם יש משהו שמנחם אותי, זו הידיעה שאני לא אהיה כזה.
לא, לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
