דימדומיו של דייט ראשון; מי שסופר, סופר מעבר לשעתיים. הפרצופים שלנו מחייכים, אבל ברור שלא יהיה לו המשך לדייט הזה, וזה הדדי. היא מספרת לי כל הקורות אותה, בגילוי לב אמיתי, על חיפושי העבודה, התסכול, חוסר האונים, הריקנות, וכל זה – אלוהים יודע איך, כששנינו מתפוצצים מצחוק משני צידי השולחן. אחר-כך היא תגיד שלא צחקה ככה תקופה ארוכה, ושהיא בכלל לא מבינה למה היא צוחקת בכלל.
ואז אני אקח סכין חדה של מנתחים, ובתנועות חדות אחתוך את המצב לחתיכות קטנות, ואדביק מחדש. אגיד לה איפה צריך לשנות, ומה, ואיך. אציב לה מטרות ואגדיר את המיקוד, אצוק לו"ז לתוך התוכנית המתגבשת. והיא תשב מוקסמת, מהתעוזה הזו, של זר מוחלט, שלא פגשה מעודה, ולא תפגוש עוד, שכבר לא יהיה בן זוג, אבל מתיימר לתפוס לה את הגה חייה, ולבצע תמרון בטוח במים סוערים.
קראתי פעם, שהמכרים הם קבוצת האנשים המשפיעה ביותר על האדם. מישהו או מישהי שפגשת בדייט, או בתור בבית מרקחת, או שהשתתפתם פעם יחד בקורס, ואחר-כך פגשת בהרצאה, והופה, הנה הוא או היא ברמזור, ואתם עושים שלום-שלום עם הראש. ואז נפגשים בסופר, ומה העניינים, ומה, את מחפשת עבודה? ואיזה קטע אצלנו מחפשים עובדים, והופה, המכר הזה או המכרה הזאת - הוא או היא - האיש או האישה תרמו תרומה חשובה למהלך חייך.
והקרובים באמת? הם מעטים מדי, או קרובים מדי. הקרבה מרחיקה את עזרתם, או שמבטם חסר את הפרספקטיבה הנכונה בשביל לעזור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
