ככה יהיה לי טוב

(35.0)

סרגיי (שם בדוי) הוא חייל משוחרר, בן 22, ובעל עבר מרשים כמאבטח של מאפיונר כבד ("לא, לא מאפיונר. הוא.. היה מייבא ומייצא, מסתובב עם הרבה מזומן. היינו שניים שומרים אותו כל הזמן, עם נשק. וכסף טוב, לפחות שבעת-אלפים בחודש, וזה בלי עבודה מועדפת, בלי עניינים"). כיום אפשר לפגוש אותו ואת המגנומטר שלו כל יום עד אחר-הצהריים באחת הכניסות של האוניברסיטה, שם נחת לפני כחודשיים. הוא עומד בכניסה כל בוקר, מיוזע מהלחות, אדום מהשמש (ואתה אומר לעצמך, תסתכלו עליו. זה היה צריך לקפוץ ראש למים הקפואים של הוולגה, איך, איך הביאו אותו להתייבש כאן במדבר, ועוד בשמש של אוגוסט).

מאיר פנים, אומר שלום באדיבות, ומבצע מלאכתו נאמנה, ובכל זאת בשביל רוב הנכנסים בשער סרגיי הוא אוויר. חלקם ישיבו שלום רפה, חלקם ינהמו נהמה כזו לא ברורה, מעין "האהאום" וימשיכו הלאה. והוא בשלו. יום אחד ראיתי אותו והוא שלא כהרגלו מותש, חסר חיות. קשרנו שיחה, והוא סיפר לי ככה וככה. דיברנו על העבר, ועל התוכניות שלו לעתיד, על לימודים. אפילו ניסיתי לדחוף אותו להתחיל לממש אותן, וביררתי עבורו מידע מסוים שהתקשה להשיג.

 ומאז קרו שני דברים. בבואי להיכנס, במקום לבדוק לי את התיק הוא יקרא עוד ממרחק "או, אהלן (האתר שלי)" ונלחץ ידיים. ובצאתי, הוא יגיד "להתראות (האתר שלי)", נלחץ ידיים, והוא יעדכן אותי במה ששמע ברדיו שלו בשעה-שעתיים האחרונות. כמי שאין לו טלויזיה, לא שומע רדיו, וניזון מרפרוף לא מחייב ב-ynet, אני חושב שהסתדרתי לא רע בכלל.