ככה יהיה לי טוב

(35.6)

קצת אחרי שחזרתי משם הלכנו גיא גודס, גיז'ס ק. ואני לאכול מרק בכרם התימנים. לאף אחד מאיתנו לא הייתה המלצה ספציפית למסעדה, אז שאלנו את אחת היאפיות המקומיות והיא אמרה לנו "ציון".כשהגענו לשם גילינו מסעדה נטושה עם שלט שכתוב עליו "ציון", וממול מסעדה מפוצצת סועדים. מיותר לציין שאנחנו, בניגוד לאדם הסביר, בחרנו לדבוק בתוכנית המקורית ולשבת אצל ציון.

השיחה קולחת, כל סיפור שלי מזכיר לג'יזס משהו משלו, וגם גיא גודס אינו טומן ידו בצלחת, ורק מקץ עשרים דקות אנחנו משגיחים בזה שאף אחד מהמסעדה לא מגלה בנו עניין. הרמנו קול, ופתאום יצא מפתח המסעדה איש עסקים, לבוש חולצת כפתורים יקרה, עם פלאפון פתוח ביד. "מה אתם רוצים" הוא נובח לעברנו, ואני, הראשון שמתאושש, עונה לו "תפריט. אנחנו רוצים תפריט". "אין תפריט" הוא אומר ומתחיל לירות בע"פ את כל מה שיש בתפריט הלא כתוב של ציון. ויש הרבה.

מקץ דקה ג'יזס ק. קוטע אותו, ואומר לו "עזוב. תביא חומוס, ותביא מרק". "איזה מרק" שואל איש העסקים. "מרק רגל" עונה לו ג'יזס. רגל?? גיא גודס ואני מביטים בו מזועזעים. "אל תדאגו, זה לא כמו שזה נשמע" מרגיע אותנו ג'יזס. ואנחנו בוטחים בו. ג'יזס הוא שעטנז אמיתי, בן לשישים אלף תרבויות שראה ושמע וטעם כבר מהכל. שיהיה מרק רגל.

החולצה והפלאפון יוצאים כעבור דקות אחדות עם החומוס וצלוחיות המרק. אנחנו בוהים במנות ומבקשים את נפשנו למות. החומוס מימי ומגעיל, הפיתות קרות. ומרק הרגל? מרק רגל. דלוח וקר.  מבקשים חשבון, ולא מרימים גבה גם כשפתק לבן וקטן שעליו כתוב בקטן "156" נוחת על שולחננו. אומרים שכשהאינסטינקטים משתלטים, המוח מאבד את הפוקוס. אנחנו רצינו לברוח.

באוטו אנחנו עולים על העוקץ. גיא גודס אומר שהמקום עובד בשיטת ה"חוויה של פעם בחיים", כי אין אף שפוי אחד שיחזור לכאן בפעם השניה. גיא גודס דווקא מרוצה, כי ציון מחק את חרפת "פטרוזליה" שהיתה רשומה על שמו ותלויה לו על המצח עד אותו היום.

כעבור שבוע אני פותח עיתון, ומוצא כתבה כפולת עמודים על מסעדות בארץ ואיך המיתון במשק משפיע עליהן. ואת מי מראיינים שם? נכון, את ציון. ומה אומר המלעון? הנה מילה במילה, לא להאמין.

"המצב חארבנה. הנה תראו, נכנסו שלושה, הזמינו רק מרק וחומוס".

א נ ח נ ו

למה נזכרתי בזה פתאום? בדרך חזרה מהים חתכתי דרך הכרם. אני אוהב להסתובב שם. הכרם הוא מסוג המקומות שעושים לי תחושה של חו"ל. חוץ בארץ.