ככה יהיה לי טוב

(37.0)

עוד מעט תשמע צפירה, והצום יכנס. אמא בדיוק תסיים לשפות את התה, ותאיץ בנו, הילדים, לשתות כבר וללכת לצחצח שיניים. סידורים אחרונים, התלבטויות של הרגע האחרון, אם להשאיר מזגן או לא, אם להשאיר אור בסלון או לא ועוד סוגיות הרות גורל רגע לפני האל-חזור. ואז חיבוקים אחרונים וברכת צום קל, וגמר חתימה טובה. ובחילה מכל הסמטוחה שנהייתה לי בבטן. ואח שלי שוכב פרקדן על הספה, ובמבט חולמני שר בקול גדול את תפילת הנעילה. הצום עוד לא נכנס, והוא כבר נועל... אבא יתעצבן, אבל אחשלי ימשיך לזמזם כאילו כלום. כמו שתמיד נהג. אל נורא עלילה, אל נורא עלילה המציא לנו מחילה בשעת הנעילה.

כשהייתי ילד נהגתי ללכת לבית הכנסת עם אבא. ואהבתי את זה, בעיקר בגלל השירים הנפלאים, ושליחי הציבור ששרו אותם. הקאסט של יום כפור היה קאסט משובח, עם הזקן המייבב את תפילת "עשה למען שמך" ואין מי שישאר אדיש לה. והסומך הקשיש, כבר כמעט בלי קול, שכל הברה שיוצאת מפיו גורעת ממניין נשימותיו. והחזן הצעיר, קולו כקול זמיר, מכוון בכוונה גדולה על פתיחת שערי שמיים, שערי חסד ושערי רחמים. ושערי שלום. והקהל הגדול המצטרף בקריאות אמן מייחלות ובשירת אדון הסליחות.

ובגיל ארבע עשרה, החלטתי שדי, ומאז כף רגלי לא דרכה שם. כבר לא מצאתי יותר משמעות באותו היכל תפילה. אבא לא אמר דבר, רק הכין כהרגלו את הסידור שלי והכיפה בערבו של היום. ואת הטלית בבוקר יום כפור. והם נותרו שם מונחים היכן שהניח אותם כאבן שאין לה הופכין, עד שאסף אותם חזרה אל המקום שלהם, בצאת יום הכפורים.

שמונה שנים אחרי זה, הבטתי בו בטרם כניסת הצום עורך את הטליתות והסדורים, וראיתי אותו פתאום והוא בא בימים. ארבע שנים שהייתי מחוץ לבית ופתאום נראה היה לי שהזקנה קפצה עליו באחת. ולמחרת, לפני שמעריב היום, מצאתי עצמי עומד בפתחו של ההיכל. לבוש בחולצה כהה ומקומטת, כיפה לראשי, והסדור שהכין עבורי כבכל שנה בידי. ואני עולה אט-אט במעלות ההיכל, אשר נגלה אליי טפח אחר טפח. וקרוב לסוף הטפוס אני כבר שומע את השירה האדירה. אל נורא עלילה, אל נורא עלילה המציא לנו מחילה בשעת הנעילה.

והפרצוף הראשון שאני רואה הוא של אבא, יושב במקום הקבוע שלו. גם אבא מביט בי ומחייך אליי חיוך רחב. ובדרך אליו אני מזהה פרצופים מוכרים מן הילדות, והם עושים לי הן עם הראש. הנה מוכר הפרחים, והנה האיש הצעיר שתמיד הייתי פוגש אצל יקוב הספר, והוא כבר אבא בעצמו. וזה מוכר הירקות, צח כשלג, לבוש כולו לבן מכף רגל ועד ראש כמו מלאך. אבא מחווה כלפי הכיסא הריק, ואני מתיישב לצידו. והוא בפנים נרגשות ומאירות מזדרז לכוון עבורי את הסדור, ולהורות לי היכן הם נמצאים. וגם אני קורן מאושר, קצת בגלל השירה האדירה, וקצת בגלל תחושת שותפות הגורל עם הקהל הגדול שסביבי. וגם בגלל חויית המפגש המחודש עם דמויות נוף ילדותי. והרבה בגללו, ובגלל התחושה הזו, החד פעמית, שהנה, חזרתי הביתה.