והכל נראה מאורגן ומסודר בבית המלחין. תמונות הנכדים המיושרות לקדמת המזנון הן רק קדימון לשורות הלא נגמרות של קסטות, כתובות בערבית צפופה, מסודרות שורה אחר שורה, כמו חיילים במסדר.
פגשנו אותו באקראי, בספסל שליד לנדוור. ק' רצתה לבראסרי, ואני, במקום להילחם בה ברוע הגזירה, שהרי אין דרך טובה יותר להרוג יום שמש אביבי שכזה אלא להיכנס אל הקדרות והכבדות של בראסרי, מסכים מיד, ויודע שאין סיכוי שיהיה בה מקום באפילה הזאת, בצהרי יום השישי. התוכנית מצליחה כצפוי. אני מנסה לגרור אותה ללנדוור, לשבת בחוץ. אבל אותו הטריק עבד הפעם עבורה; גם שם מלא עד אפס מקום. בצר לנו פנינו אל הספסל.
זיהיתי אותו מיד, על אף שחבש קסקט שהסתיר מעט את פניו. מיד קראתי בשמו והזדהיתי, מסתבר שאף הוא זוכר, ואולי בכלל העמיד פנים שכאלה, מה זה בעצם משנה. התישבנו, ורקמנו שיחה. מתמכרים לקולו המתנגן מספר סיפור, ועוד סיפור, והנה גם הלצה קטנה, והשמש כבר נותנת בו אותותיה, ופניו מאדימות. היש מקריות גדולה מזו, לפגוש אותו כאן, שנה ויותר אחרי האירוע ההוא?
קמנו ללכת, והוא כבר מזמין אותנו אליו הביתה. בפתח הבנין הוא יאמר "לפנינו טיפוס של שישים וחמש מדרגות", ואני מתאפק מלספור בעצמי. על דלת הבית כתוב שם משפחה, ולמטה – "מהנדס". אני מחייך, נזכר באינג' לחמן והספרים שלו, חסרי העלילה. הדלת נפתחת כמאליה, אנחנו בפנים.
אשתו מזדרזת להסביר לנו פנים, ואני נזכר איך בסרט ההוא, הדירה נראתה גדולה בהרבה מכפי שהיא באמת. הוא מכניס אותנו לחדר העבודה הקטן שלו, בקושי מטר וחצי על שניים, ספסל, שטיח, שורות אינסופיות של קסטות על מדפים, כלי נגינה, וריח של זיקנה. עוד סיפור אחד ואנחנו כבר מבקשים ללכת. "תבואו", הוא מפציר בנו, "אנחנו מנגנים בכל יום שני, כמו תמיד". כמו אז. ואני מבטיח לבוא, כי דברים כאלה לא קורים במקרה, ומי יודע למה זימן לי אותו הגורל דוקא היום.
ואולי הגיע הזמן באמת לנער את האבק שדבק בו במיסטר עוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
