Freedom

לפעמים קשה לי להבין אנשים, אין מה לעשות, לא כל אחד יכול להבין את רעהו.

יש גם המון דברים שאני לא כל כך מצליח לקלוט בכלל, אבל זה לא הנושא...

אף פעם לא חייתי בשכונת מצוקה למרות שלצערי הסתובבתי באיזורים לא נעימים עם אנשים לא נעימים, ויש לי מכרים וקרובי משפחה לא נעימים אך עם

כל זה, אף פעם זה לא היה כל כך קרוב, לא ככה, לא מעבר לדלת, לא ברמה המטורפת של השנה וחצי האחרונות.

אני גר עכשיו באיזור עם אוכלוסיה חלשה, במועצה מקומית אי שם ברחבי הארץ. המבנה שחלקו הוא הבית שלי, הוא בית קרקע אשר מחולק לשלוש דירות כאשר לכל דירה יש כניסה מכיוון אחר לחצר ולבית ויש פרטיות די סבבה יחסית לשאר האיזור.

כאשר הגענו הנה באחת הדירות פה גרו זוג והילד שלהם, בהתחלה הכל היה נראה בסדר, הם היו נראים שטוב להם ושהם מבסוטים, היינו יושבים איתם מידיי פעם צוחקים, מדברים מעבירים את הזמן בכיף ובנעימים, באמת שבתקופה ההיא רק מידיי פעם הם היו רבים וגם אז קצת צעקות קצת וויכוחים ואז הם סגרו את העניינים. אחרי חודשיים-שלושה הריבים שלהם התגברו, הצעקות התחזקו והבטן שלה גדלה בהתאם להריונה. אז סבלנו את הצרחות שלהם, ומידי פעם שהתחשק לו הוא נעל אותה מחוץ לבית או לחילופין דחף אותה לתוך הבית כאשר רצתה לברוח. הצרחות שלהם כבר עשו חורים בקירות וזה היה בלתי נסבל. עד כדי כך בלתי נסבל עד שהיא הגיע אלינו ערב אחד אחרי שגילתה שבגד בה במשך תקופה. אנחנו מצידנו היינו נכונים לעשות כל מה שצריך על מנת לעזור, להגן ולתמוך, התכוננו כבר לצאת לכיוון ההורים שלה שגרים במקום אחר עד שהוא הגיע ורצה איתה לדבר, בהתחלה היא הדפה אותו אך לא לאורך זמן וכאשר אינה רצתה לחזור הביתה ניסינו לגרשו אך ללא הועיל. הוא דחף אותה בפראות הביתה או שמה משך באמת שהזיכרון כבר מטושטש, אך בבירור אני זוכר שפע ברכות ואיומים לעברנו. אחרי הריב הזה היו כמה ימים של שקט, היא לא יצאה מהבית (השמועות אח"כ אמרו שהיא היתה נעולה בו) והוא לא היה כל היום ואחרי תקופה מסויימת הם פשוט עזבו את הבית והגיעו שכנים חדשים.

השכנים החדשים לא פחות מוזרים, כאשר הגיעו הן היו אמא ושתי בנותיה (בנות פחות מ-10) אשר נראו שמחות ומאושרות מהתחלה חדשה, אך עד מהרה העניינים השתנו: מסיבה לא ברורה גם אביה נדחף לדירה ולא די בזאת היא גם הכירה בן זוג שנכנס גם הוא לגור בדירה הקטנה.

מאז שהכירה את הגבר החדש נשמעו ריבים שרק הולכים ומחריפים לעיתים קרובות וכרגע כמעט על בסיס יום יומי, אלו לא ריבים נורמליים (אם אפשר לתייג ריבים כנורמליים) הם ממש מקללות אחת השניה ואת השלישית, האם ש'מנסה' לעשות סדר נשמעת לא פעם מקללת ומרביצה, הילדות צווחות וצורחות ובוכות עד חנק, המהלומות נשמעות היטב גם מעבר לקיר והכל קורה בחדרן של הילדות ממש מאחורי הקיר של הטלוויזיה בסלננו. המחשבה על מה שהולך שם מעלה בי זעם רב, כבר מספר פעמים שכמעט נגשתי לשם והתפרצתי על כל המבוגרים שם, כל פעם נעצרתי  מסיבה אחרת.

למרבה האירוניה אתמול בשיא, צלצלנו למספר אגודות, השירות הפסיכולוגי של המועצה ובאף מקום לא היה מענה אנושי ואני פשוט חשבתי לעצמי, לאן ילד שחווה אלימות בבית צריך ללכת? או אולי הוא צריך לשלוח פקס לשירות הפסיכולוגי של המועצה? מה בדבר לקבוע תור להמשך השבוע בכדיי שישמעו אותו? (נאמר בתקליט שפגישה היא רק בתיאום מראש בשעות שילדים נמצאים בבי"ס) מה אנחנו כתור שכנים שאיכפת להם יכולים לעשות? להתפרץ להם בדירה ולגנוב את הילדות אלינו? האם זה ייחשב כחוקי? למשטרה לא פנינו כי זו פשוט בדיחה גרועה שצבועה בכחול (בפעמים אחרות שהם היו פה דוגמא אחת שלא אשכח מהדיירים הקודמים בסיטואציה שהאישה ההריונית היתה נעולה מחוץ לבית מעל 5 שעות הם אמרו 'יאללה בואי אני אכנס איתך הביתה ותעשו סולחה!' - ציטוט מדוייק מהסיטואציה אז תגידו לי, אתם חושבים בכלל ששווה לבזבז את הזמן?

אני לא מצליח להבין איך אנשים מתנהגים כך, אפילו כשהייתי בצד הזה באיזו תקופה בחיים שלי, תקופה של התפרצויות זעם שבמהלכן שברתי לא אחת את הסלולארי שהיה ברשותי אז וחשבתי שההגה של החיליק (הרכב שהיה לי) הוא שק אגרוף אך מעולם לא הרמתי יד על אף אחד. אני בטוח שהמילים שאמרתי גרמו ליותר צלקות וכאב מאשר כל מכה שאוכל לתת היתה גורמת אבל זה משהו שהתגברתי עליו והוא מאחוריי. אני עדיין לא מליח להבין איך אפשר לפעול באלימות מחרידה כזו כלפי אנשים שאתה חי איתם יומ-יום ויותר מזה כלפי ילדים חסרי ישע שאתה בעצמך לקחת החלטה והבאת אותם לעולם. אין ולא תהיה שום הצדקה למעשים שכאלו וכל מעשה כזה מעלה על הקורבן עוד צלקת מלאה במוגלה שאיתה הוא יצטרך להתמודד כל שאר חייו. הכי הכי הכי מעציב, שגם אם יש אנשים מהצד שאיכפת להם ורוצים לשנות, ידיהם כבולות בגלל רשויות אטומות.