בערב שתוף גשם עמדתי בתחנת האוטובוס. היה קר. כ"כ קר עד שהפסקתי להרגיש את אצבעות היידיים וכל איבר אחר. אפילו את הלשון הפסקתי להרגיש. השעון הרטוב שעל ידי הצביע על 22:22. יופי, עוד צירוף מקרים שקרה לי בזמן האחרון יותר מדיי. איך שלא הסתכלתי על השעון- שתי הספרות הראו אותו דבר. תמיד. וזה היה מפתיע, כי אחרי שזה היה קורה פעם אחת, זה היה ממשיך לכל הפעמים האחרות ביום בהם הייתי מציץ לעבר השעון. גם בלילה, גם בבוקר; 19:19, 12:12, 16:16. לא היה לזה סוף.
חזרתי אחרי הצגה, נלהב ומלא התרגשות. ההצגה נקראה "ירח אלבמה", ובה שחקנית מפורסמת התחלפה עם בחורה לא נודעת, עד שזה הדרדר לכך שהשחקנית המפורסמת הבינה כי הבחורה גונבת לה את התפקיד, לכן החליטה להרוג אותה. האישה ששיחקה בתור השחקנית המפורסמת מצאה חן בעיניי. היו לה עיניים גדולות ושיער שחור ומתולתל, והיא הייתה מלאה, מה שהפך את יופייה לעוצמתי, ליופי כזה שמשך את העין והרוחב שלה רק הוסיף אליו. והיה לה קול מקסים, של גברת אמיתית.

לא היה לי אוטו, לכן נשאר לחכות לאוטובוס חמים כדי לקפוץ לתוכו ולקוות שהוא יגיע מהר הביתה. והוא לא הגיע, לא אחרי 5 דקות ולא אחרי רבע שעה. אבל המשכתי לחכות, שכן לא היה לי כסף למונית, כי בודאי המרחק מאולם ההצגות עד לביתי יעלה הרבה מדיי.
התחלתי לבכות. רגע, אני לא באמת בוכה, חשבתי לעצמי. נטלתי את משקפיי הראייה שלי בידיי וניגבתי אותן בשרוול החולצה. עכשיו כבר לא בכיתי.
לא היה איש בחוץ, אפילו לא ציפור. עמדתי כמו מלפפון חמוץ ומצומק מקור בתחנה, קופץ מרגל על רגל ומזמזם את אחד השירים בהם השתמשו בההצגה, שיר שהכרתי היטב. הבטתי לכל עבר: למכוניות העזובות, לנהר הקטן שהתחיל לזרום מהגשם לאורך הכביש, למטה למגפיים הרטובות שלי. אדים יצאו מפי, ומרוב שיעמום עשיתי את עצמי מעשן כפי שהייתי עושה בילדותי, וזה הצחיק אותי. המשכתי לבדר את עצמי בעישון המבוים עד שהידיים התקררו יותר מדיי וטחבתי אותן חזרה לכיסים. באחד הכיסים מיששתי את האלון של "ירח אלבמה", בה נראו שתי השחקניות אחת מול השנייה, ומעליהן תמונה מודבקת של ירח בצבע כחול כהה. התחלתי להרהר בהצגה שלא עזבה אותי לרגע, באוטובוס שלא ממהר לבוא, בעצמי, ולפתע נזכרתי באימרה המפורסמת של האדון דה קארט- "אני חושב- משמע אני קיים". האסוציאצייה הראשונה שקפצה לי לראש בעת המשפט הזה הייתה "קיטשיות", ואחרי זה כבר לא חשבתי על שום דבר, משראיתי דמות קרבה לעבר התחנה. עוד גבר, עטוף במעיל ורץ לקראתי, או לקראת התחנה, למעשה. האיש נעמד לידי והתנשף, כולו רטוב מכף רגל ועד ראש. לא השתוקקתי לפגוש באף אחד בשעה מאוחרת כזאת אבל האיש לא נראה חשוד במיוחד.
התחלתי לסקור אותו. כובע לראשו, מעיל חום ונעלי עור שחורות. צעיף עטוף מסביב צווארו. הוא לא שם לב שאני חוקר אותו, רק הסתכל מסביב, על הכביש, המכוניות ועל נעליו. ידיו היו טחובות לכיסים והוא משך באפו כל כמה רגעים. ודאי היה מצונן.
הוצאתי אדים מפי, והצמדתי שתי אצבעות לשפתיים, חוזר על פעולת העישון המבוימת שבידרה אותי לפני מספר רגעים. האיש כנראה לא שם לב, שכן אם היה שם לב בטח היה צוחק עלי. המשכתי "לעשן" להנאתי. אחרי כמה "סיגריות" כאלה עברה בי מחשבה משעשעת עוד יותר והחלטתי לשבור את הקרח ביני ובין האיש, שהמשיך לעמוד ולמשוך באפו.
- סליחה..?
אמרתי בקול צרוד והאיש הביט בי.
- יש לך אולי סיגריה?
לא ידעתי מדוע אני שואל או מבקש לשאול זאת אבל זה היה הפיצוי שלי עבור הבימוי הלא מוצלח. האיש הביט בי לרגע ואמר:
- אני לא חושב.
"משמע, אני..." חשבתי, אך לפתע ברק הבזיק בשמיים עד כדי כך חזק שעצמתי את עיניי בבת אחת, מפחד להיתעוור. אחרי כשנייה רעם גדול הכה. תהיתי אם אני שוב בוכה או שהאוטובוס הגיע וסינוור אותי בפנסיו, אך האיש נעלם כלא היה.

הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285