עדיף להרגיש מאשר לא להרגיש בכלל.
תמיד קינאו בי, קיללו אותי ולא הבינו איך אני מצליחה לעטוף את עצמי בבועת מגן שכזאת, ולא לתת לאף אחד לחדור דרכה.
לא לתת לאף אחד להתקרב אליי בצורה כזאת שתוכל לפגוע בי.
אני מצד שני לא הבנתי מה אני אמורה לעשות ברגע שחברה בוכה, לחבק אותה הרי לא יצא אמיתי, ולדבר על נושאים שאין לי בהם טיפת מושג לא יעזרו פה.
לבבות שבורים ולהפגע מבנים, אף פעם לא היה הקטע שלי. אבל זה נראה כאילו שזה הקטע של כולם מסביבי.
הגעתי למצב שחברה שלי, ועוד אחת שבוכה הרבה אמרה לי ברגע קשה שלה:
"אני אפילו לא מסוגלת לבכות שאת לידי".
אין לי השפעה חיובית על האנשים סביבי, אני קרה למה שמתרחש להם בחיים, אבל זה לא מרוע. אני קרה גם למה שמתרחש לי בחיים.
אכפת לי מנושאים כמו מוזיקה, קולנוע, קריאה. ולא מנושאים כמו אהבה או רגש.
כמובן שכשחברה באה ומספרת לי על בחור חמוד שהיא הכירה או מה שההוא או ההוא אמר לה, אני מתעניינת, ולא כי צריך.
אלא כי באמת מעניין אותי מה קורה לה בחיים, ואני אתן לה את החיוך שהיא צריכה לקבל ממני או את המן אישור כזה שאף אחד לא באמת צריך אבל נותן הרגשה טובה להמשך הקשר, ברגע שחברים שלך נותנים את הוי.
דווקא לפעמים אני כן נסחפת למערכות יחסים, ומפרלטט בצורה חסרת הכרה, ומחכה לסמסים חמודים, וגם אני מתלהבת שאני מקבלת הודעה "בוקר טוב יפה". ישר כל רדאר החברות שלי ידעו על זה.
אבל שזה יגיע לשלב בו הקשר נגמר (בדרך כלל מתי שנמאס לי), אני אתייחס לזה כעניין של מה בכך ולא אבזבז על זה זמן, ובטח שלא אבכה מזה.
והרי קשרים תמיד נגמרים, אבל אני לא נותנת לעצמי להגיע לשלב מלכתחילה שהקשר היה מספיק ארוך, מלא בדברים, סוחף לרמות שלא הכרתי. כך שזה לא מזיז לי את קצה הזרת.
אני לא חושבת שזה טוב, אבל אני לא חושבת שאני יכולה להשאר עם אותו בן אדם יותר מדי זמן.
אני יכולה להיות עם בן אדם שנים, רק לדבר. והנושאי שיחה לא יגמרו מעולם. וברגעים האלה אני יודעת שיש כימיה.
אבל ברגע שלשיחות האלה אין לי כח, ואני לא מרגישה שאנחנו על אותו גל מבחינת אינטלגנציה, הבן אדם הזה לא ישמע ממני יותר.
אני לא אוהבת את זה, אני לא אוהבת את זה שאני לא מצליחה להפתח, אני לא אוהבת את זה שאני מתלהבת ומתלקחת, ובשניה אחת הלהבה הזאת נותרת כבויה.
יש לי ידידים, יש לי יזיזים, יש לי אנשים בסטנד ביי על אש קטנה, ויש אנשים שאני מעוניינת ליצור איתם קשר.
אבל שום דבר לא יחזיק, אני יודעת מראש.
אולי חבל לנסות?
כמובן שחבל.
אבל אני לא יכולה שלא לנסות, כי כזאת אני, בת אדם שמנסה הכל, ורוצה לדעת ולהכיר דברים ואנשים חדשים.
אני רוצה כבר לדעת מה זה לאהוב מישהו עד דמעות, אני רוצה לדעת מה זה להפגע, אני רוצה לדעת מה זה להרגיש אכפתיות כלפי בן אדם מסוים יותר מחודש.
ולכן אני דוגלת במשפט:
עדיף להרגיש משהו, מאשר לא להרגיש בכלל.
הנה אני, מפגינה רגש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
