רגע לפני

מחוץ לקובייה

בכי ובכי ובכי ובכי.

נשימות, רעד, חולשה, סחרחורת,

אנו צורחים וקופצים ונופלים ומתפתלים ובועטים ומשליכים עצמנו כנגד קירות ודלתות ומשקופים.

והנה מגיעה לה אפיסת הכוחות,

אך ללא שליטה שוב עולה הבכי ובכי ובכי ובכי.

יש לנו צרחות בראש ואלף מחשבות שעוברות כל כך מהר שאנו לא מספיקים בכלל להבין אותן,

ונדמה כאילו לא חושבים על כלום.

והנה מגיעה לה התחינה, וכואב כל כך, ואין לנו מה לעשות חוץ מלצרוח ולקפוץ ולהתפתל ולבעוט ולהשליך עצמנו כנגד קירות ודלתות ומשקופים.

אך אין שומע ואין כוחות והייאוש הורג את כל שבתוכנו. וכשהריק הצורב מאכל כל זכר להוויתינו, כל שנותר בנו הוא רצון, אחד ויחיד, כגוף מוצק בתוך בליל שחור. רצון לחדול, להימלט מן העינוי כיוון שלא ניתן יותר לשאת דבר. רצון להשתחרר מעול שררת האימה, מן השיתוק ומן העוויתות הרוחניות הגורמות לנו להתקפל על הרצפה.

עוויתות בלתי נשלטות,

מה מניע אותן? הרי בנו אין עוד כוח.

רק רצון, אחד ויחיד, כחוד חנית המתערטל בשלפוחיות הכאב המבעבעות בתוכנו.

רצון להיעלם, להדיר נוכחותנו מעצמנו כיוון שאין תקווה ואיש אינו זוכר את שהיה, והאם אכן היה,

לפני ההתפוררות.

וכך, נופלים אנו, מבלי נוע,

פן ייעורו לחשי השטנה ויחרישו אוזנינו משום חדותם המפלחת.

עובר נצח, אין לו לזמן קיום, והנה נפער סדק השואב אותנו פנים.

לא נשאלנו, לא ביקשנו ולא התנגדנו.

כאן ההוויה איננה נמצאת. נעלמה או התפוגגה, ואין שום תחושה. בבדידותנו אנו מתפצלים ומתנתקים.

האחד נצמד כנגד דפנות קוביית הזכוכית, מביט החוצה אך רואה רק למרחק המטושטש. השני מרחף במרכז, אינו מבחין אף בדפנות הקובייה, אינו זוכר את חלקו המביט החוצה. שקט משתרר בקובייה, אין בה חם ולא קר. אין בה זמן ואין תחושה ואין קיום.

הלנצח ניוותר בשממה?

וכאשר יעבור הנצח תתנפץ הקובייה, רסיסיה ינעצו בבשרינו כמבקשים להתאחות.

אך טרם.

הבהירות האכזרית תכה בנו, מדגישה את פיסות המודעות המחברות אותנו יחד, מאפשרות לנו לתפוס אך את הכאב לבדו, זה הנסתר מעיני העיוורים והם אינם רואים את עיוורונם. רק אנו יודעים את הצבעים האמיתיים, הקודרים. אך אנו ביחד, מתגבשים לכדי גוש דחוס. מחוץ לקובייה חזק כוח הכבידה. התנועה קשה, משמידה יכולת, אך הגוש הדחוס נדחף לעומק. וכיוון ששקענו יהא עלינו לצוף, מחמת הרצון שהתלכד ודורש בחמצן.

וכשהזמן הפשיר מקיפאונו נכנסנו לבועה, בה התפרקנו בשנית, צפים בחוסר התבונה החולף במהירות.

ובחלוף המהירות לא נותר זכר מן הבועה, לא נותר אף זיכרון תחושת הניתוק ושבנו אל הצוקים הלוהטים היבשים השורפים ומבעירים את הגיהינום האינסופי.

התוכלו לתפוס אינסוף?

היש נפש אשר תוכל לידיעה?

היש מהות שתעמוד בהתגברות תמידית?

ההתגברות אינה פוסקת לעולם. אף אם נמציא בועה, אף אם נערים על מחשבתנו לחשוב כי מצויים בה הכוחות לקום, ההתגברות תפילנו ארצה שוב ושוב, והכאב יגבר אף הוא, מתעצם עד אין סוף.

היש נפש התוכל להכיר בזאת?

להודות, שאין לדעת מתי יתמצו הכוחות?

וכי אין ברירה אלא להמשיך לתור אחריהם, גם כשאינם קיימים עוד?

כיוון שהפכו לאפר, והאפר מתפזר ברוח, ואין למוצאו בשנית, וללא האפר לא ניתן אף להתנגד, אך ההתגברות תימשך לעולם.

התוכלו להעדיף?

אם לדעת ולשכוח את הכוחות, או להעמיד פנים כאילו הינם כאן, אך להיאלץ לשאת את הבזקי הראייה של חסרונם?

ולמה זאת כי תחפצו לנפץ את הקובייה? ומדוע תתאוו לדקר בבועה?

אין בחזרה משום הקלה, ובתוכן הידיעה נסבלת.

הקובייה אוטמת והפיצול מנתק את הרצון מן ההכרה. רק חציינו חש בעינוי, אך האם זו חצי נחמה?

ומי מכם אשר סוגד לאלוהיכם, היוכל לומר כיצד?

מדוע לסגוד לאל המאפשר ידיעה שכזו, רק לשני חלקינו, ומכם נבצר מלהבין.

אמרו, מדוע, אין בנו חטא, אך אין בנו טוהר?

ובכם, הטינופת גואה, עולה על גדותיה, וזאת אהבתו של אלוהיכם.

אתם ילדיו, לכם יסלח,

אך אותנו יפקיר.

אם לא הכאבנו נוכל לראות את האמת, זהו גמול אלוהיכם,

זהו גמול השטן.

זהו חציו האחר של היקום,

כאן נחשף השקר.

ובאמצע יעמוד איתן קיר הזכוכית

קיר גמולנו.

נביט דרכו, נראה הכול.

פני רשע מלוכלך, פני רשע מוכתם

עולמכם ההומה נקוד צער.

אנו לבד, מעברו של הקיר

ונזעק ונקרא ונחבוט בקיר

אך המיית עולמכם תחריש אוזניכם

ועומסו של צדכם יסתיר מעיניכם

את נקודות הצער, את הכתמים של אותם אנשים נמסים העוברים ביניכם ומחפשים את הקיר

לא יוכלו להגיע ולא ימצאו

אף הם, על פנינו יחלפו.

ובזמן העומד נדקר בחנית

נדמם ואתם לא תדעו.

המיית עולמכם תחריש אוזניכם

ועומסו יקל עיוורונכם.