רגע לפני

כל מי שמחפש את התכלית לקיום יוצא מנקודת הנחה שיש תכלית. כל מי שמבין משהו שעבורו הוא מספיק אמיתי לא מסוגל לתפוס את זה- ניטשה השתגע ובסוף מת. קירקגור נכנס לדיכאון ומת. שניהם דיברו על משמעות- ניטשה דיבר על ערכי מוסר אישיים, קירקגור על אמונה, רק סארטר דיבר על כך שאין כלום, שאין משמעות, שום דבר לא קיים. וזה לא יותר טוב. אף אחד מהם לא טען שצריך להתאבד, אבל כולם סבלו. וגם לא יותר טוב לחיות בטמטום, להתמקד בשטויות של החיים כי גם זו בריחה. אני חושבת שלצאת מנקודת הנחה שיש או אין משמעות זו הטעות. אי אפשר לדעת. כי הסיכויים הם שווים, ואם אין משמעות אז למה אנחנו בכלל מנסים למצוא אותה, ואם יש, מהי? יש כל כך הרבה אפשרויות ואף אחת מהן לא ניתנת להוכחה. בגלל זה כל שנותר לעשות הוא להשתגע ולמות. אבל זה לא באמת להשתגע. אף אחד לא מבין את המהות הזו באמת, וזה רק גורם לרצון להתרחק מהכול. לצמצם את הקיום למינימום, לאכול בצניעות הגדולה ביותר, לא לשאוף לכלום, פשוט להתקיים. סתם ככה. עד שמתים. סתם ככה. אין טעם בכלל להתעמק בכלום. זה לא יכול להביא לתשובה חד משמעית. ואולי כל התשובות נכונות גם יחד? כל אחת ברמתה היא? וגם את זה אי אפשר לדעת. הדבר היחיד שאני יודעת, זה הקיצוניות. אני טוטאלית, שחור לבן, אני יודעת. אבל נראה לי שאדם חייב לבחור במשהו. מי שמבין את כל האפשרויות אבל לא בוחר, הוא זה שמכלה את עצמו בסוף. אי אפשר להיות באמצע. האמצע הוא שום מקום, ומוח של בן אדם לא בנוי לתפוס כמה ממדים בו זמנית, או חוסר ממדים מוחלט. ובגלל זה, בגלל שאנחנו בני אדם, אנחנו חייבים להיאחז באחת מן התפיסות השגויות לגבי הקיום. אף פעם לא נוכל להגיע לאמת, מעצם היותנו בעלי מוח אנושי. ומעצם זה שלא בחרנו להיוולד אסור לנו לבחור במוות. אם אנחנו רוצים להתקרב אפילו במעט למימוש המשמעות האמיתית, אנחנו חייבים לציית לחוקי הקיום של העולם, שהם הישרדות. חייבים להמשיך לחיות, לא משנה כמה זה מייסר. זו הטרגדיה שלנו כבני אדם. יש לנו יכולת להבין שאין לנו יכולת להבין, יש לנו את הרצון לחיות בהבנה אבל את היכולת רק לחיות. ואז שוב נשאלת השאלה- אם כבר חובה עלינו לחיות, אילו מן חיים יש לנהל? ליהנות מהבלים או להתקיים בלבד? אפילו אוכל, שהוא הכרח לקיום, יכול להיות מענג. וגם מין. אבל הם הכרח, ולכן מותר ליהנות מהם. אבל מה עם דברים אחרים? בדיחות שעשויות לפגוע (כל בדיחה היא פוגעת, אנחנו מסוגלים לצחוק רק מתוך תחושת עליונות או למראה סבלו של האחר, והטובים שבינינו מסוגלים לצחוק למראה סבלם שלהם עצמם), כהות חושים של סמים ואלכוהול (רק בדרך זו אנו מסוגלים להתקרב ללא להיות, וזה מה שכל כך מענג. הבריחה מעצמנו, כי להיות אדם זה סבל. ברגע שיורד מן האדם ממד אחד אן שניים הוא חופשי יותר, אך הוא לא אדם, ובכך שוב מפר את מהות קיומו), סיפורי בדיות- גם הם סוג של בריחה למציאות אחרת ולפעמים אפילו משולבים בהם בדיחות... מה? מוזיקה? אם מוזיקה מצליחה לגרום להתעלות הנפש, הרי זה רק כי היא מספקת שהות נוספת לבריחה, להתמקד בצלילים ולא לחשוב. מי שמקשיב לרגש שמאחורי המוזיקה סובל פי כמה כי תחושת הקיום מתעצמת. אולי רק כך צריך להאזין למוזיקה, אבל גם אז, כל שאנו משיגים זה את ההבנה של חוסר ההבנה. כלומר- המוזיקה לא מביאה אותנו לכלום. כל תענוג, למעשה, הוא סוג של בריחה. האם עליי להסיק מכך שאסור לנו להתענג? לפחות לא לאלו שמחפשים את הקיום? אך למי שבאמת מבין שאינו מבין, אין יכולת ליהנות. כי כל דבר שיענג אחרים, רק ידגיש בפניו את תחושת אי הידיעה, או את תחושת הקיום שלו, שמעצם היותו קיום אנושי, כרוך בחוסר הבנה. המסקנה היחידה אליה אני יכולה להגיע, היא שמי שמחפש את האמת, נגזר עליו לסבול כי הוא לעולם לא יגיע לאמת.