רגע לפני

הנכם קוראים סיפור אשר נכתב על ידי המלך החזק בעולם, העשיר בעולם, סיפור אשר נכתב על ידי מלך העולם. מלך אשר את פיו לא ניתן להמרות. מלך כל יכול. מלך המקושט בכתר עשוי מחשבות וגלימה בלתי נראית.

ללא שום סיבה מיוחדת החלטתי להביא בפני מישהו את סיפור הפיכתי למלך הממלכה שלי. מספר נתינים- אין סופי ולא ידוע. אחיזת השלטון- טוטאלית- המלך יודע על כל שמתרחש בממלכה. חוקי הממלכה- אינם קיימים.

כל הנתינים חופשיים לעשות כרצונם.

יום אחד השמש נפלה.

אני חייב להודות שזה לא היה הכי נעים בעולם...

מרשים? כן.

מיוחד? זה בטוח.

נעים? על זה עוד ניתן להתווכח...

תארו לכם יום, תאריך נוסף בשנה נוספת, אין שום ציוץ ציפורים כי אנו חיים בעיר מלאה בטרטורי מנועים, אין ניחוח פרחים באוויר כיוון שמזמן עברנו לצמחיית פלסטיק, אין נופים עוצרי נשימה אך יש בניינים שבעתיד יחשבו לשרידים ארכיאולוגיים חשובים, ואתם- יושבים ליד ההוא שהתיידדתם איתו בעבודה, אולי קוראים עיתון, אולי מעשנים סיגריה או בוהים קדימה... עוד יום מתוך עשרות אלפי ימים מימי חייכם, יום שוודאי תשכחו את כולו, ואולי יזכה רגע אחד מתוך אותו היום להישאר חקוק בצורה מעובדת בזיכרונכם לעוד כמה שנים. ואולי לא...

ברגע אחד משתנה התאורה. די מדהים, אבל אני עוד זוכר את שבריר השנייה הזה, שבריר השנייה הראשון לאחר שהשמש נפלה. בעשירית השנייה הראשונה שמתי לב, אך לא ייחסתי חשיבות. בעשירית השנייה הבאה חשבתי שאני שם לב לשינויי. לאחר מכן הבנתי שהתאורה התעמעמה וחשבתי שבטח יש הפסקת חשמל. בעשירית שנייה נוספת הבנתי שעדיין יום. אף אחד עוד לא הדליק את נורות החשמל. לאחר מכן הסברתי לעצמי שזה קורה- עננים ודאי מכסים את השמש. בעשיריות השנייה האחרונות שחלפו בטרם ידעתי שהשמש נפלה, נזכרתי שגם כאשר מכסה ענן את השמש, עוברות דרכו הרבה יותר קרני אור מכעת. גם המחשבה על ליקויי חמה עברה במוחי, ומחשבה זו היא שגרמה לי לזנק לחלון ולראות.

שמינית שנייה בה נאחזתי בכל המוכר, שמינית השנייה האחרונה שלי בעולם כפי שהיה עבורי עד לאותו הרגע.

כשהבטתי דרך החלון, כבר לא עברו בי מחשבות. ידעתי שלא ייתכן שכך נראה ליקויי חמה. לא ייתכן, שכדור אש ירד לאיטו כמרחף ובמקום לשרוף את כל שבדרכו, ידעך ויכבה. לא יתכן שכדור האש שהפך לכדור אפר דחוס לא יותיר מכתש ענק במקום בו פגע, אלא ינחת בחבטה רכה על הארץ. לא ייתכן שאותו כדור יקרוס אט אט, יתפורר כלפי מטה ויהפוך לערימת אפר סתמית. ערימת אפר רכה וקלילה שהרוח תפזר לכל עבר. 

לא ייתכן כפי שלא ייתכן שאתחיל לרחף, ובכל זאת, השמש נפלה ואני נותרתי עומד על הקרקע.

מה נותר לאדם לעשות ביום בו השמש נופלת?

תארו לכם את אותו היום בו ישבתם בעבודה, עם אותו בחור עמו התיידדתם, העיתון מונח לידכם, מספר את חדשות האתמול, הסיגריה כבר הפכה לזחל אפור ושברירי, ואתם בוהים קדימה. אינכם שמים לב, אך טרטורי המנוע מושתקים, וצמחי הפלסטיק אינם נראים עוד. חושך מוחלט משתרר, ואחריו הבזק- כל נורות החשמל נדלקות מתוך מנגנון של חירום, אך נשרפות תוך שתי עשיריות השנייה, יוצרות אפקט של ברק החותם את היום שלעולם לא יבוא שוב.

ומאותו הרגע, היום שבו נפלה השמש הופך ללילה.

הבחור בוודאי התרחק, אולי רק לכדי כמה צעדים, אך אינכם רואים אותו יותר, ולמרות שהייתם מצפים שכל חושיכם יתחדדו, כסוג של פיצוי על אובדן חוש, הדבר אינו קורה. כיוון שלא חוש הראיה הוא זה שאבד, אלא השמש. והגוף, יודע כי חוש ראייתו עוד קיים, ולכן יאמצו יותר מן הרגיל מתוך מן אוטומט הטבוע בו למקרים יוצאי דופן שכאלה, בהם השמש נופלת. אך האוטומטים, כידוע, חסרונם הוא באוטומטיותם. אין להם שיקול דעת משלהם, ולנו אין שליטה עליהם. על כן, אנו נותרים בעלטה מוחלטת, ואותו בחור שהיה לידנו, כבר איננו שם עוד. למעשה, דבר אינו שם, כיוון שבעת תזוזה, תאבד את נקודת האחיזה שלך. עד מהירה לא תוכל למצוא את אותה הנקודה בה עמדת ברגע שבו השמש נפלה, ולכן לא תוכל להשוות את מיקומך לדבר. הזיכרון ארעי ובלתי אמין, ואם היית מוקף בני אדם מצבך אף גרוע משלי כיוון שסביבתך משתנה כנראה ללא הרף, בכל רגע ורגע.

ובכן, מה נותר לאדם לעשות? בתחילה, לחכות. לצפות.. לקוות...

אולי השמש תקפץ לה למעלה...

אך ניתן לחכות לנצח.

כעבור מידת המתנה, יסתבר לו לאדם כי ללא השמש אין זמן. לא ניתן לספור ימים, ולכן גם לא ניתן לחלקם לשעות, לא לדקות ושניות וודאי שלא לעשיריות השנייה.

והנה נוצרה לה בעיה חדשה- מה יעשה אדם ללא מרחב וללא זמן?

אני מניח שרב האנשים, או למעשה- אני, נשב ונחשוב על מה יוכל לעשות אדם ללא מרחב וללא זמן...

ומפה ומשם יצוצו קולות. יום הדין יאמרו חלק, סוף העולם... זעקות שבר ישמעו, ועליהן יגברו לחישות חרדות.

למעשה, כל שאומר החל מרגע זה, היה כלא היה, כיוון שהיה מבחינתי בלבד.

הנחתי שאנשים רבים מתו. אם ברעב, ואם בייאוש, ולא אוכל לשקר ולומר כי המחשבה לא עברה גם בי. אולי אכן עדיף המוות, שהיית בעלטה מבלי נוע, עד שקרן אור תציץ אליי, תחשוף את אותה מנהרה מפורסמת, והלבן ישתלט.

מהו הדבר אשר גרם לי להמשיך לחיות? אינני יודע לומר בוודאות.

ייתכן שהייתה זו המחשבה על השמש שנפלה. כדור ענק, מקור כל החיים נופל. כובה בסתמיות מחרידה והופך לאפר כאחד האדם. בדיחה מעוררת פלצות. כל יציבות העולם עומדת על הידיעה כי מחר תזרח השמש. זוהי ידיעה כה ברורה שאיש אינו טורח לשים לב אליה ולומר- "אכן כך קרה! איזה פלא!",

אך כיום, אם תזרח השמש, לבטח אומר כי מדובר בנס. בפלא, בישועת הבורא.

אך לעת עתה, אין ניסים ופלאים, והבורא לא מושיע. השמש מתה. ואני חי. החיות מפעמת בי במידה כה גדולה, עד כי דומני שהפכתי בן אלמוות. וכי למה לא? אם השמש נופלת, משמע הדבר שנשברו הכלים. השמש מתה ואני חי. החיות שבי היא החיות היחידה שקיימת ולפיכך- היא החיות החזקה מכל.

שנים רבות חלפו מאז שהשמש נפלה, וככל מאורע היסטורי, גם היום הזה זכור, לבטח מתועד על דף נייר מקושקש, כתב חרטומים שאיש לא יראה לעולם, ואף אם יראה, לא יבין כיוון שתועד בחושך. וזהו אולי תיעודו האמיתי של משמעות היום. איש לא רואה דבר, ולא ניתן להבין דבר.

כך הפכתי למלך הממלכה שלי. מספר נתינים- אין סופי ולא ידוע, כיוון שאינם קיימים אלא בדמיוני בלבד. אחיזת השלטון- טוטאלית- המלך יודע על כל שמתרחש בממלכה. חוקי הממלכה- אינם קיימים.

כל הנתינים חופשיים לעשות כרצונם. איזו ממלכה נפלאה...