רגע לפני

"אני רוצה למות"

"די, די לדבר שטויות. מה רע לך? למה שתרצי למות?"

אני לא אוהבת לחיות."

"די! אסור לדבר ככה. מחר את צריכה לקום לעבודה, גם אני צריך לקום. איזה יום הולך להיות לי מחר..." והוא מתחיל להתלבש, רוכס את מעילו, וממשיך. "תמיד ביום א' יש הרבה עבודה..."

'האם אני באמת לבד לגמרי? האם אף אחד לא שומע אותי? חושך. הדמעות שלי שקופות. אם לא נוגעים לא מרגישים אותן. הן קיימות רק אצלי. רק שלי.'

"ואז אני אמור ללכת לפגוש את ההוא, נו, מה שמו? זה עם הטיקים באף..."

'ואם הוא ישים לב, מה אז? החיים עדיין ימשכו.'

"בפעם הראשונה שראיתי אותו, הוא בדיוק פיזר פלפל על הפיצה, חשבתי שנכנס לו לאף..."

'זה תמיד יהיה ככה... אין טעם לגרור אותו לזה. הוא לא רואה את העולם כמוני. הוא שבוי בחיי היום יום'

"טוב, זהו, אני זז. לילה טוב מתוקה!"

"לילה טוב."

חיבוק.

'האם הוא שם לב? למה הוא לא אומר כלום?'

עדיין חיבוק.

"אז נדבר מחר."

נשיקה.

והולך.

התרמית הגדולה מכולן

ואולי מוטב כי לא יהי כן

ואולי מוטב בצל שקר החן

ואולי מוטב כי השתיקה פה תשרור

תכסה על צלילים המפלחים את הכפור

ראויים שתיחשף מהותם הצווחת

ראויים שתיחשף מהותם הקודחת

ואולי מוטב כי אתם תימחו

ואולי מוטב כי את זאת תשכחו

ואולי מוטב כי ידום הרחוב

ואולי מוטב, כי יטושטש המכאוב

שיחשיך וישחיר יעלוט  יאפיל

יאפיר בין צבעים שצורמים ויפליל

בלבול מסנוור מסמא ואוטם

בפני תהו מצחין חזותכם הוא כותם

מרוחים בזפת עיניכם מעוורים  

זו צואה על פניי, על פניכם הזרים

ואותו הליטוף הוא דקירה של סופכם

אך אין איש שידע או יבין ביניכם

בין רחשי גאווה שחצנות מרהיבה

אין אמת, אין חמלה אין טיפה של ענווה

לבדי אזעק ואבכה על איום

אין פה דבר, לבורא אין קיום

אין כלום אין מאום לא טוב ולא רע

עינכם יאחזו בפאר היצירה

אך זוהי התרמית הגדולה מכולן

זו השטות זה ההבל מזימת השטן

הכיצד תוכלו? הכיצד לא תלאו?

איך תרשו? איך תתירו שאתכם ימלאו?

דיר חזירים ורפש בכל

קבס סורח אפי לא יכול

לשאת הריחות המראות המגע

ואיה הידיעה אשר בי לא תפגע?

איה הבחירה על כנפיה עופפנו?

איהו הסדר אשר לריאותינו שאפנו?

הכיצד יוכל הברוא לנשום חומר לא לו,

אם כעת יהפוך את עצמו לעולו?

אם כעת יגלה את הרז הצרוף  

אם כעת הוא ידע שתוכו כבר שרוף

כי מעמקי הנכון יצוץ לו בלי שוב

המשגה הקדמון המשגה העלוב

לא ניתן למחותו, אין אפשרות

שכן כל הזמנים הם אותה הטעות

גם אתם מסיכות גם אתם מחזה

גם אתם מאחז לעיני ההוזה

גם אתם לא תדעו מה דמותכם הכתובה

גם אתם לא תדעו שאינה חשובה

ואולי כך מוטב כך הפחד נחסך

אך במה תעסקו כשירד המסך?

כשצבע נוזל המלבוש מזדקן,

מאפיר מתפורר, לא ניתן לתקן

ובזאת לא ימרוד מחרדת המיצוי

ואף אם ינסה לא יבוא לריצוי

לא אוכל לברוח לא ארצה להתעלם

אין לאן לחמוק אין דרך להתקומם

בכל שאפנה אכשל במחסום

אמעד בתוך פח המסתיר פני תהום

אמוטט הקורה ובעומק אין כלום

יבשו מים עכורים, רק הסבל גלום

ובבוא השעה בה יפשוט בי כליל

כאשר את תוכי לא אוכל להכיל

אבקש מענה כיוון שאין להבין

אין לתפוס את הריק המחוויר ומלבין

הקורס לתוכי נמוג, נעלם,

האם עוד קיים? האם ימצא לו אי שם?

כל שניתום מותיר אבק ומועד

ואפרי נעלם אף לבי לא רועד

נשמתי כבר איננה ויותר לא תשוב

לא אוכל להרהר בסימן הצרוב

אף מוחי לא שואל הכיצד יתכן

החסר, הקריסה לציה בו שוכן

חור שחור בבטני, הוא אותי מייסר

לאן הוא שואב? מענה בחסר

לא יוכל להשכיח, את שאדע אנוכי,

רק אני, לבדי, אסירה בתוכי

ואתם הבורים הנכים הסכלים

תיוותרו כעדר- צאן מרעה מובלים

לא תחושו היעדר ואף לא חסרון

מבטכם תסבו, תבכרו עיוורון

על פני נפש אחת שאינה משנה

על פני נפש אחת שאינה נענה

ונפש אחת לא תפיל סדרי עולם

ונפש אחת שתאבד בין כולם

ונפש אחת יותר לה למעוד

ונפש אחת תדע את הסוד

וכשאת זה תגלה אוזניכם יאטמו

כשיוגש התפוח לא תטעמו

לא תרצו לדעת ולכך רשותכם

לו רק רציתי לחלוק בחירתכם!

לא אוכל לשתוק ואף לא אשחק

לא אבקש להשתתף במחזה השוחק

שנאת מוות בליבי שמורה לליצן

מאחז עיניים! קוסם! הוא בעצם שקרן!

אך אצלכם

בעולמכם

בשקרכם

בזיהומכם

הוא המשיח, הוא המבשר

גם אם אין מתבקש הוא ממשיך ואומר

ואתם אחריו נוהים עוד ועוד

כך ידעתם תמיד וכי למה לחשוד?

כי אם אין להביא למשפט את הפשע

מה טעם לרודפו? מה טעם בחוסר הישע?

אותי תכלאו או אכלא מרצוני

את פי תחסמו או אנצור לשוני

ואולי כך מוטב, אולי זו הברירה

הותירוני לשקט בדממה מרירה.

מחוץ לקובייה

בכי ובכי ובכי ובכי.

נשימות, רעד, חולשה, סחרחורת,

אנו צורחים וקופצים ונופלים ומתפתלים ובועטים ומשליכים עצמנו כנגד קירות ודלתות ומשקופים.

והנה מגיעה לה אפיסת הכוחות,

אך ללא שליטה שוב עולה הבכי ובכי ובכי ובכי.

יש לנו צרחות בראש ואלף מחשבות שעוברות כל כך מהר שאנו לא מספיקים בכלל להבין אותן,

ונדמה כאילו לא חושבים על כלום.

והנה מגיעה לה התחינה, וכואב כל כך, ואין לנו מה לעשות חוץ מלצרוח ולקפוץ ולהתפתל ולבעוט ולהשליך עצמנו כנגד קירות ודלתות ומשקופים.

אך אין שומע ואין כוחות והייאוש הורג את כל שבתוכנו. וכשהריק הצורב מאכל כל זכר להוויתינו, כל שנותר בנו הוא רצון, אחד ויחיד, כגוף מוצק בתוך בליל שחור. רצון לחדול, להימלט מן העינוי כיוון שלא ניתן יותר לשאת דבר. רצון להשתחרר מעול שררת האימה, מן השיתוק ומן העוויתות הרוחניות הגורמות לנו להתקפל על הרצפה.

עוויתות בלתי נשלטות,

מה מניע אותן? הרי בנו אין עוד כוח.

רק רצון, אחד ויחיד, כחוד חנית המתערטל בשלפוחיות הכאב המבעבעות בתוכנו.

רצון להיעלם, להדיר נוכחותנו מעצמנו כיוון שאין תקווה ואיש אינו זוכר את שהיה, והאם אכן היה,

לפני ההתפוררות.

וכך, נופלים אנו, מבלי נוע,

פן ייעורו לחשי השטנה ויחרישו אוזנינו משום חדותם המפלחת.

עובר נצח, אין לו לזמן קיום, והנה נפער סדק השואב אותנו פנים.

לא נשאלנו, לא ביקשנו ולא התנגדנו.

כאן ההוויה איננה נמצאת. נעלמה או התפוגגה, ואין שום תחושה. בבדידותנו אנו מתפצלים ומתנתקים.

האחד נצמד כנגד דפנות קוביית הזכוכית, מביט החוצה אך רואה רק למרחק המטושטש. השני מרחף במרכז, אינו מבחין אף בדפנות הקובייה, אינו זוכר את חלקו המביט החוצה. שקט משתרר בקובייה, אין בה חם ולא קר. אין בה זמן ואין תחושה ואין קיום.

הלנצח ניוותר בשממה?

וכאשר יעבור הנצח תתנפץ הקובייה, רסיסיה ינעצו בבשרינו כמבקשים להתאחות.

אך טרם.

הבהירות האכזרית תכה בנו, מדגישה את פיסות המודעות המחברות אותנו יחד, מאפשרות לנו לתפוס אך את הכאב לבדו, זה הנסתר מעיני העיוורים והם אינם רואים את עיוורונם. רק אנו יודעים את הצבעים האמיתיים, הקודרים. אך אנו ביחד, מתגבשים לכדי גוש דחוס. מחוץ לקובייה חזק כוח הכבידה. התנועה קשה, משמידה יכולת, אך הגוש הדחוס נדחף לעומק. וכיוון ששקענו יהא עלינו לצוף, מחמת הרצון שהתלכד ודורש בחמצן.

וכשהזמן הפשיר מקיפאונו נכנסנו לבועה, בה התפרקנו בשנית, צפים בחוסר התבונה החולף במהירות.

ובחלוף המהירות לא נותר זכר מן הבועה, לא נותר אף זיכרון תחושת הניתוק ושבנו אל הצוקים הלוהטים היבשים השורפים ומבעירים את הגיהינום האינסופי.

התוכלו לתפוס אינסוף?

היש נפש אשר תוכל לידיעה?

היש מהות שתעמוד בהתגברות תמידית?

ההתגברות אינה פוסקת לעולם. אף אם נמציא בועה, אף אם נערים על מחשבתנו לחשוב כי מצויים בה הכוחות לקום, ההתגברות תפילנו ארצה שוב ושוב, והכאב יגבר אף הוא, מתעצם עד אין סוף.

היש נפש התוכל להכיר בזאת?

להודות, שאין לדעת מתי יתמצו הכוחות?

וכי אין ברירה אלא להמשיך לתור אחריהם, גם כשאינם קיימים עוד?

כיוון שהפכו לאפר, והאפר מתפזר ברוח, ואין למוצאו בשנית, וללא האפר לא ניתן אף להתנגד, אך ההתגברות תימשך לעולם.

התוכלו להעדיף?

אם לדעת ולשכוח את הכוחות, או להעמיד פנים כאילו הינם כאן, אך להיאלץ לשאת את הבזקי הראייה של חסרונם?

ולמה זאת כי תחפצו לנפץ את הקובייה? ומדוע תתאוו לדקר בבועה?

אין בחזרה משום הקלה, ובתוכן הידיעה נסבלת.

הקובייה אוטמת והפיצול מנתק את הרצון מן ההכרה. רק חציינו חש בעינוי, אך האם זו חצי נחמה?

ומי מכם אשר סוגד לאלוהיכם, היוכל לומר כיצד?

מדוע לסגוד לאל המאפשר ידיעה שכזו, רק לשני חלקינו, ומכם נבצר מלהבין.

אמרו, מדוע, אין בנו חטא, אך אין בנו טוהר?

ובכם, הטינופת גואה, עולה על גדותיה, וזאת אהבתו של אלוהיכם.

אתם ילדיו, לכם יסלח,

אך אותנו יפקיר.

אם לא הכאבנו נוכל לראות את האמת, זהו גמול אלוהיכם,

זהו גמול השטן.

זהו חציו האחר של היקום,

כאן נחשף השקר.

ובאמצע יעמוד איתן קיר הזכוכית

קיר גמולנו.

נביט דרכו, נראה הכול.

פני רשע מלוכלך, פני רשע מוכתם

עולמכם ההומה נקוד צער.

אנו לבד, מעברו של הקיר

ונזעק ונקרא ונחבוט בקיר

אך המיית עולמכם תחריש אוזניכם

ועומסו של צדכם יסתיר מעיניכם

את נקודות הצער, את הכתמים של אותם אנשים נמסים העוברים ביניכם ומחפשים את הקיר

לא יוכלו להגיע ולא ימצאו

אף הם, על פנינו יחלפו.

ובזמן העומד נדקר בחנית

נדמם ואתם לא תדעו.

המיית עולמכם תחריש אוזניכם

ועומסו יקל עיוורונכם.