אז כן.

אני כבר יכול להריח את הסוף של הכל.

בצפר,צופים, מועצה עירונית ועוד כמה מסגרות שאני שייך להן, אפילו בולטימור נראית לי כל כך רחוקה וישנה ממני.

הכל זז לי מהר, אני לא מרגיש לאן אפילו אני זורם אבל אני משאיר הרבה מאחורה,הרבה עבר,הרבה משקל.

שנה לא פשוטה זו...אהבות משתנות,קשרים של שנים מתפרקים ומתרחקים ממני(וחלקם עדיף האמת...) וקשרים חדשים ובלתי צפויים צצים להם ממתחת לסלעים.

הלחץ הזה,אני באמת מרגיש שאני מאבד את עצמי כבר.

תקופת המתכונות והבגרויות נפתחת מולי מחדש בפעם השלישית והאחרונה ושמחה ועצב מעורבבים פה.

אני רק מקווה שכשהכל יגמר אני אוכל להגיד תודה, גם שעשיתי וגם שניסיתי.

בחרתי לעצמי את המסלול הרגיל לאדם הממוצע לפני צבא.

ביטלתי את שנת השירות בגלל כמה בעיות וחששות בדרך, אבל לפחות עשיתי את זה בלב שלם.

ועכשיו...יש לי רק להנות ולחכות עד פברואר(:

"איזה עירבוב יש
ביום צבעוני
שבו לא ברור
בדיוק מה אני
אבל אין מה לדאוג
אני רב גוני
כי בסוף מה קורה
אני שוב אני
תסתכלו איך כל יום
יש לו צבע אחר
ואני משתנה בכל יום שעובר..."