אני כבר לא יכולה לספור כמה פעמים מצאתי את עצמי במצב הזה, אם שמתי לב על זה או לא. אבל כשחושבים על זה, הייתי במצב הזה מאות פעמים.
ואני באחד כזה גם עכשיו.
ורוב הפעמים אם לא בכולן הלכתי בסוף עם האגו. כי ככה אני. אגואיסטית ואגוצנטרית עם הבנה מה האפשרות השנייה. תוצאה - לפעמים אני בולעת את האגו אבל לא במקומות החשובים.
כשאני פוגעת במישהו, כם אם זה מתוך עקרונות שאני אמינה בהם ומוכנה לתמוך בהם לא משנה מה, אני תמיד חושבת כמה הצד השני נפגע. ואפשר לומר שזה לא מזיז לי אבל זה לא יהיה נכון. זה כן. אני רק בוחרת להתעלם.
והשאלה היא האם זה נכון?
מנקודת המבט שלי, אין אנשים לא אגואיסטים. אנחנו עושים הכל מתוך צורך לספק את עצמנו ורצונותינו. אבל במקרים שיש לי אפשרות לספק את הרצון שלי להיות צודקת ולהביע את הנקודה שלי או לספק את הרצון שלי לא לפגוע, מה יותר נכון?
והתשובה היא לא כזאת פשוטה. אל תאמרו ישר שלא צריך לפגוע כי זה לא ככה. המחשבה התמידית על האחר היא דבר אחד, אך לעולם לא לעשות כמו שאנחנו חושבים לנכון היא דבר אחר לגמרי. זה כנראה יהפוך את כולנו לרכיכות, חסרי עמוד שדרה, אנשים שלי אין שום כבוד אליהם.
והגבול הוא מאוד דק. בין הרצון להיות טוב ולהיות רכיכה.
אז מה, אגו או רחמים?
אגו. גאווה עצמית. לכולנו יש אותו. הוא מצד אחד כנראה הגורם לכל הרע בעולם לכל המלחמות, הרוע אבל מצד שני הוא מה שהופך אותנו לבני אדם בעלי תודעה ויכולת בחירה.
אז מה? לוותר על הכבוד העצמי שלי למען מישהו אחר? ממש לא! אבל אולי המידה מסוימת כן?
אז מה בסוף, אגו או רחמים?
מי הדומיננטי יותר, מי הרצסיבי? ואולי לחלק את שניהם במידה שווה, פעם כן פעם לא?
וזה ברור לכולם שאין אחד בלי האחר. ואולי לדעתכם המילה רחמים לא מתאימה פה אבל לדעתי כל רצון לעזור לאחר הוא סוג של רחמים אלא אם כן האדם באמת קרוב. אבל באמת.
אני לא יודעת מה יותר נכון.
רק שאני רוב הזמן יותר דואגת לדעה שלי ולא לרגשות של מישהו אחר כלפי חוץ. לפנים אין שום קשר.
מה איתכם, אגו או רחמים?
שני
ובקשה אחת, אל תקראו את הפוסט הקודם. פשוט חבל על ה5 דקות האלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
