זימבל נענע

יעקב זמיר: באנו חושך לגרש

ראשית, הכתבה שהופיעה בעיתון "הארץ" ביום 9.7.08

"משרד החינוך לבית ספר חרדי: הסבירו ההפרדה על בסיס מוצא"

משרד החינוך מאיים בשלילת רישיונו של בית הספר "בית יעקב" בעמנואל אם לא תבוטל ההפרדה המונהגת בו בין תלמידות מזרחיות לאשכנזיות. בכך יש שינוי בעמדת המשרד, שעד עתה נטה לקבל את עמדתו של מרכז החינוך העצמאי, שאליו משתייך בית הספר, כי ההפרדה הינה "מגמה חדשה" על בסיס לימודי ודתי, ולא גזעני.

בפברואר האחרון הגישה העמותה החרדית "נער כהלכה" בג"ץ נגד משרד החינוך ומרכז החינוך העצמאי בטענה לאפלייה בוטה בבית הספר. לפי העתירה, בתחילת שנת הלימודים הנוכחית, החליטה הנהלת המוסד לפצל אותו ולהעביר את רוב התלמידות האשכנזיות לכיתות נפרדות. מבנה בית הספר חולק לשניים, נקבעו כניסות שונות לבנות ממוצא אשכנזי ומזרחי. כמו כן הונהגה תלבושת אחידה שונה.

מנכ"לית משרד החינוך שולמית עמיחי דורשת כעת מרשת החינוך העצמאי להחזיר את המצב בבית-הספר לקדמותו, אלא אם כן מרכז החינוך העצמאי יציג תוכנית לימודים וקריטריונים ברורים לאותה "מגמה חדשה". המכתב, שנשלח לפני כשבועיים, לא זכה עד כה לתגובה של החינוך העצמאי.

עד כאן לשון הכתבה.

ואני רוצה להוסיף שבילדותי בבגדאד לא שרתי את "באנו חושך לגרש". נכדַיי כאן הם ששרים את זה. (אחד מהם אמר לי שחנוכה זה חג בגלל שהיוונים היו רעים ובאו הכבאים וניצחו אותם).

ורק עתה אני מבין על איזה חושך מדובר. על החושך שהביאו המזרח-אירופאים לכאן עם האפלייה והשינאה לאחֵר והמחלוקת שאין לה סוף בין האדמ"ור מפסיק לאדמ"ור מגרשיים. וחוסר הסובלנות בין אנשי תנועות שונות ששתיהן ציוניות. וכבר סופר לנו על המריבות והמכות שהיו על האונייה שהביאה קבוצות יהודים משני זרמים שונים. מסתבר שהחושך הזה ממשיך ומתעצם. והאפלייה חוגגת בריש גלי. שימו לב "כניסה נפרדת". וזה כמנהג השיעים באיראן. זה מזכיר לי סיפור בגדאדי:

יהודי אחד הלך בשוק וראה רוכל יושב ומולו סל מלא ענבים. שואל היהודי: "אדוני, בכמה הענבים?"

עונה לו המוסלמי השיעי: "זה לא בשבילך, אתה יהודי מלוכלך!"

והיהודי: "אם אני מלוכלך, אלך לנהר וארחץ."

"זה לא יעזור, אתה שורשיך מלוכלכים!" –  YOU ARE BAD TO  THE BONE

גם כאן כמסתבר ישנם השיעים שלנו.

מעניין היכן היתה מנכ"לית משרד החינוך לפני שהוגש הבג"צ. יש להניח שתלונות בעניין הגיעו וגם הגיעו אליה.

בברכה,

יעקב זמיר

רמת גן

תגובת גדי בן עזר:

למדנו כבר ב"תהליכים פסיכולוגיים של הקולט" (בן עזר , כמו אור בכד 1992), שאין כאן רק "ייבוא" של מנהגים פסולים ממזרח ארופה, כפי שכותב יעקב זמיר. אמנם זה מחפיר כשלעצמו, וראוי לכל גינוי, אך יש לא מעט מזרחיים – יוצאי מרוקו, תוניס, מצרים, עיראק, פרס ועוד -  שמפלים אחרים, את יוצאי אתיופיה ("אתיופים") למשל. ולעיתים גם את יוצאי רוסיה, ערבים, ואחרים. עד כדי דקירה למוות של מי שדיבר רוסית באשדוד, או סגירת מים לבניינים של יוצאי אתיופיה בעיר מסויימת, או, לאחרונה,מקרה ממש דומה לנ"ל, בבית ספר בפתח תקוה, ועוד כהנה וכהנה. לכן, להציג את המאבק כמאבק של "מזרחיים טובים ונאורים" נגד "אשכנזים מזרח ארופאים גזעניים", מחטיא את המטרה. עדיף להכיר בכך שהפחד מפני זרים ואחרים הוא פחד אוניברסאלי, בעל שורשים ביולוגיים-הסתגלותיים, חינוכיים, וגם (אך בפרוש לא רק!) חברתיים. המאבק בתופעות של "הפרדה" מסוג זה הינו חשוב והכרחי, וניתן בפרוש ליצור אוירה חברתית שמקבלת יותר את השונה והזר. אף אחד מאיתנו לא פטור מלתרום את חלקו למאבק זה, בתחומו המצומצם או, אם יש לו או לה השפעה, אז גם במעגלים רחבים יותר. לאור זאת, אינני חושב שכדאי להתמקד בקבוצה זו או אחרת כ"גזענית" או "מפלה", אלא ביצירת אוירה סובלנית בחברה בכללותה. הכרות עם האחר ככל שניתן, מודעות לעצמי ולמקומות בהם אני מגיב מתוך חוסר ידע וסטראוטיפים, ונכונות לשינוי הדדי, ביחוד שינוי של בעל הכוח במפגשים מסוג זה (ותמיד יש מישהו חזק יותר במפגש...), זוהי הדרך להתמודד באופן המשכי עם התופעות. צריך להכיר בכך שתופעות כאלה לא יעברו מן העולם! לעולם לא! ניתן רק ליצור סנקציות לא נעימות שירתיעו ככל שניתן את ביטויין ו"התפרצותן" כמגיפה, ולעודד תופעות שמנוגדות להן.

למאבק הזה ראוי הביטוי הידוע: "לא עליך המלאכה לגמור, אך אינך פטור מלעשותה". כלומר, צריך גם לנסות להגיב לכל ארוע מן הסוג שתואר פה, באורח ממוקד ובלתי מתפשר. כמו למשל, כאשר הגבנו, קבוצת הסטודנטים יוצאי אתיופיה והמרצים שלהם בקורס "מנהיגות במעבר תרבותי" (במסלול האקדמי של המכללה למינהל) לאירוע שבו נהג חברת האוטובוסים "דן" בפתח תקוה סרב לקבל כסף מאשה יוצאת אתיופיה שעלתה עם ילדתה, כי "הכסף שלך מסריח". דאגנו שחברת "דן" אכן תטפל בעניין, והיינו היחידים שגם הגיעו למשפחה עצמה, לתמוך בה ולנסות לסייע לה לקבל את הפיצוי המגיע לה.

אישית, ניסיתי לסייע להפחתת מפגשים "עוינים" כאלה עם זרים, בעוד צורה: על ידי פיתוח עקרון לאופן מפגש ולעבודה בין תרבותית שקראתי לו "מרחב היצירה המשותפת". עקרון זה נועד ליצירת מפגשים בין תרבותיים משמעותיים יותר, ועבודה בין תרבותית של אנשי מקצוע ו"סתם" אנשים עם אחרים בחברה. פיתחתי עקרון זה מתוך עשרים וחמש השנים האחרונות של עבודתי עם עולים ועם בני החברה האחרים הניפגשים עמם. אני טוען שבאמצעות משא ומתן על ערכים, עמדות, התנהגויות, דרכי התמודדות נפשית, וכדומה, בין עולה לקולט, ובין כל שונה לאחר בחברה, ובאמצעות "קבלה" ו"אימוץ" הדדי של התנהגויות עמדות וערכים, ו"המצאה" ביחד של התנהגויות חדשות, ניתן לא רק להפחית את הפחד מפני זרים ותופעות "גזעניות" הנובעות ממנו (כמו למשל אותה מורה מרחובות, שסרבה להכניס ילדים יוצאי אתיופיה לכתתה, כי היתה בהריון וחששה ללדת ילד שחור...), אלא ליצור התחדשות חברתית שניזונה דווקא מן המפגש בין שונים. כך הופכים אנשים שונים בתקופה נתונה ל"מתנה" לחברה, כי הם מאתגרים את יכולתנו להתעלות על עצמנו בפתרונות יצירתיים ומועילים. האם החברה תשתנה פתאום ב"זבנג וגמרנו"? מסופקני. אך לא עלי המלאכה לגמור!

גדי בן עזר