;
הי חברה
קשה היה לפתוח היום את העיתון ולקרוא על החתונות עם הרב הפיקטיבי וההתנהגות ההגמונית של הממסד הרבני. שוב התרגזתי...
;אז קצת אופטימיות
כתבה שגדי המוסר לכם ד"ש הפנה את תשומת ליבי
רק טוב למרות הטיפשות
מקור הכתבה
http://www.mouse.co.il/articles_item.aspx?BoneId=1050&NsId=209&ObjId=24946
פרויקט הגיטרה של נערות ממוצא אתיופי
Blackbird" של הביטלס הוא אחד השירים שהכי כיף לנגן בגיטרה: פריטת
הליווי שלו היא אחת היפות בתולדות הפופ, ועם זאת לא צריך להיות גיטריסט
מדופלם כדי לנגן אותה, על כל הניואנסים הרבים שלה. אבל לא כל אחד יכול
לצלוח את "Blackbird" חמישה חודשים בלבד אחרי שהתחיל ללמוד גיטרה - וזה מה
שעשתה ביום חמישי שעבר אילנה רטה, בת 13. היא ישבה על הבמה במוזיאון
הביל"ויים בגדרה וניגנה את השיר חרישית אך כמעט ללא רבב, מלווה את חברתה
מזל טסמה, בת 17, ששרה את השיר בעדינות וברגש. יום קודם לכן,
בחזרה לקראת ההופעה, רטה אמרה שהיא לא ממש מתלהבת לנגן את "Blackbird"
(היא מקשיבה עכשיו ל"נירוונה"). "אבל מרוה ביקשה, ואיך אפשר לסרב לה",
הוסיפה. מרוה מרום, בת 20, היא מורה-חיילת מירושלים, שלפני כשנה החלה ללמד
גיטרה נערות ממשפחות אתיופיות בגדרה. במשך השנה הזאת התאספה סביבה קבוצה
של כ-15 נערות, וביום חמישי שעבר הן עלו לבמה בפעם הראשונה וניגנו ושרו
לפני קהל של כמה עשרות.
מימין: רותי רטה, רונה קינן, סבה מספין (עומדת), איריס קאסה (יושבת מאחור), ליאת מטיקו ומרוה מרום (תצלום: דן קינן)
חוץ
מהעובדה שעל הבמה ישבה גם רונה קינן (ששרה עם הנערות שלושה שירים והבטיחה
שתמשיך להיפגש ולעבוד אתן, "ממניע אגואיסטי - פשוט כיף לי אתכן"), זה אולי
נראה כמו אירוע קהילתי שגרתי: בסך הכל כמה נערות שמנגנות שירים של הביטלס,
יהודית רביץ, לואי ארמסטרונג, "גרין דיי" ודני סנדרסון. למעשה, זה היה
אירוע נדיר, חשוב ומרגש, שחשף את יכולתה של המוסיקה לשמש מכשיר להעצמה
ולתיקון חברתי.
רק הנערות החזיקו מעמד
מדוע
התעקשה מרום שינגנו בהופעה את "Blackbird"? "קודם כל, זה אחד השירים הכי
יפים לגיטרה", היא אומרת. "אבל יותר חשוב, זה שיר שיש לו מסר ברור וחזק.
מצד אחד, הוא אומר שלכל אחד יש כנפיים שבורות, והיה לי חשוב שהנערות
ירגישו שהכנפיים שלהן לא יותר שבורות מהכנפיים שלי, אף על פי שאני באה
מרקע כל כך שונה. מצד שני, זה שיר שאומר 'תסמוך על העולם' - ההיפך ממה
שקורה בשכונת מצוקה, שבה הדבר הראשון שמלמדים אותך זה להיות חשדן. ויש גם
סיבה שלישית, ברורה מאליה, שגרמה לי לרצות את השיר הזה - מדובר על ציפור
שחורה".
כשהוצבה בגדרה וביקשה ללמד גיטרה במרכז הנוער של שכונת
סטרומה ביישוב, שרוב תושביה הם יוצאי אתיופיה, "כולם צחקו לי בפרצוף",
מספרת מרום. "אבל בפעם הראשונה שהבאתי את הגיטרה שלי למרכז, ופשוט
התיישבתי והתחלתי לנגן, נוצרה מיד התקהלות. עשרות ילדים, בעיקר קטנים,
הקיפו אותי. כל אחד למד איזה אקורד".
לאט לאט החלה להתאסף סביב
מרום קבוצה של נערות, "ובסופו של דבר זה נהיה מין בית ספר קטן", היא
אומרת. מדוע אין בו נערים? "אני חושבת שבנים רגילים שהכל מגיע להם. הם לא
היו מספיק חזקים כדי להתמודד עם הקושי של ההתחלה, עם האצבעות הרועדות
והצליל המזמזם. הם רצו Speedy Pleasure, ואחרי שניים-שלושה שיעורים,
כשהבינו שזה לא קורה, הם עזבו. היה נער אחד שהחזיק מעמד, אבל בסופו של דבר
גם הוא נשבר. הוא היה אמור לנגן לפני קהל וקיבל רגליים קרות יום לפני
ההופעה. כשלא ויתרתי לו, הוא זרק עלי את הגיטרה ואמר שהוא לא ידבר אתי
בחיים. הוא עדיין לא מדבר אתי".
הנערות התמידו, ומרום מצדיעה להן
על כך. "מה שלימוד מוסיקה דורש זה כל מה שהחיים בשכונת מצוקה לוקחים ממך.
כדי להתמיד במשהו אתה צריך דימוי עצמי גבוה. אתה צריך שיהיה מישהו שיגיד
לך 'אל תישבר, בעוד חודשיים זה יישמע יותר טוב'. וצריך גם שיהיה לך זמן
פנוי. לנערות שאני מלמדת אין כל הפריווילגיות האלה. במדינת ישראל אדם עני
הוא לא אדם רעב, אלא מישהו שעצם הצורך שלו, עצם הרצון שלו, מדוכאים. מגיל
אפס משדרים לך שתיכשל בכל מה שתעשה. זה עוני פנימי".
לאף אחת
מהנערות לא היתה גיטרה בבית, ומרום, שתחושת השליחות שלה מידבקת (לפני
שמונה חודשים היא שיכנעה 30 סופרים לבוא לשדרות ולהפגין הזדהות עם תושבי
העיר), רתמה לעזרתה אנשים וגופים (בהם עמותת ישראל עד), שיכנעה כמה מתושבי
גדרה לתרום את הגיטרות שלהם וקנתה עוד כמה גיטרות זולות בכספים שגייסה.
"אבל לא כל אחת קיבלה גיטרה", היא מדגישה. "קודם הייתי צריכה לראות שהיא
מתאמצת. זאת לא צדקה אלא הזמנה לאחריות".
מרום קנתה גם רדיו-דיסק
ב-100 שקל והשמיעה לנערות מוסיקה שחשבה כי תמצא חן בעיניהן. "הן נחשפות
בעיקר ל'כוכב נולד' לצערי, ורציתי להשמיע להן גם משהו לא נינטי. השמעתי את
ג'וני מיטשל, מיילס דייוויס, כששמתי את אחד הנוקטורנים של שופן הן לא נתנו
לי להפסיק".
חיים שלא עוברים סתם
לצד
רגעי הגילוי היפים האלה, היו הרבה מאוד קשיים: מכשולים אובייקטיוויים
(לעתים קרובות הנערות לא יכלו לבוא לשיעורים כי נאלצו לשמור על אחים או
בני דודים קטנים) ומכשולים מנטליים. "כל שיעור היה מאבק. התחושה היתה שהן
כל הזמן נמצאות ברגע של כמעט ייאוש", אומרת מרום. "היינו צריכות לעבוד נגד
נחשול של מציאות שאומר: את לא יכולה". האם היא היתה מאוכזבת מכך שלהופעה
ביום חמישי באו מעט בני משפחות של הנערות? "לא ציפיתי ליותר", היא אומרת.
"אלה קודים אחרים. זאת לא תרבות שמושתתת על 'הקשב לילד שלך'. ויש גם עניין
פרקטי. ברגע שהנערות לא בבית, מישהו צריך לשמור על הילדים הקטנים".
מה
הנערות עצמן אומרות על המפגש שלהן עם הגיטרה? "כשאתה תופס את הגיטרה אתה
מרגיש שעשית משהו", אומרת איריס קאסה, בת 15 וחצי, שניגנה בהופעה את
"הגלשן" של דני סנדרסון. "אתה לא יושב סתם, יש לך מטרה. אני לא רוצה חיים
שעוברים סתם. אני רוצה לגוון". ואילו מזננת פנטה ("כמו המשקה"), בת 18,
שניגנה את "What a Wonderful World" של לואי ארמסטרונג, אומרת: "זה כיף
לדעת שיש עוד תחום שאני טובה בו. לא טובה, אבל יודעת אותו. חוץ מזה,
מוסיקה עוזרת לי כשאני עצבנית, ועכשיו אני יכולה ללכת לגיטרה ולא רק
לאם-פי".
מרום אומרת שהיא למדה המון מהנערות ומחוויית הלימוד.
"כגיטריסטית, למדתי לא להיות פרפקציוניסטית. אם הנערות היו מתייאשות בכל
פעם שזה לא היה מושלם, לא היינו מגיעות לשום מקום. אבל הדבר העיקרי שלמדתי
זה שמוסיקה היא הרבה יותר ממוסיקה. במקום שממנו אני באה, שבו אתה מוקף כל
החיים באמנות (מרום היא בתה של הסופרת צרויה שלו, ב"ש), הרעיון של מה
שהאמנות נותנת נעשה די זר, ואני לחלוטין הבנתי את זה כאן. מוסיקה כאור,
כמשהו שעוזר להעביר את הזמן העצל הזה שאתה לא יודע מה לעשות עם עצמך.
מוסיקה כמכשיר לחיים. כשלמישהי יש ביטחון לעלות על במה ולנגן, היא לא
תשתוק כשמישהו יעשה לה עוול".
מרום חולמת שהמפעל הקטן שיזמה
יתרחב גם למקומות אחרים. "בוונצואלה יש תוכנית דומה שהתחילה בשנות ה-70
וכיום משתתפים בה מאות אלפי ילדים", היא מספרת. אבל עד שהחלום הגדול
יתגשם, צריך לדאוג שבית הספר המאולתר שלה לא ייעלם. מרום משתחררת מצה"ל
עוד כמה חודשים ותעזוב את גדרה. "אני אבוא לבקר, ואני אתעקש שהמורה-חיילת
שתחליף אותי תהיה גיטריסטית", היא אומרת. ורונה קינן, שמבטיחה כאמור
להישאר בקשר עם הנערות, מוסיפה: "אני מקווה שהפרויקט החשוב הזה יקבל עוד
מימון. מרוה עשתה דבר גדול כשהיא שמה אותו על האש. אסור לתת לו להתקרר".
אורנה