לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

זימבל נענע


זימבל נענע התחיל במסגרת קורס אקדמי למנהיגות במעבר בין תרבותי, "במסלול האקדמי של המכללה למינהל". הוא נפתח לכלל הציבור כצוהר למפגש בין תרבותי.

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2008    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2008

הפרדה על בסיס ...מה?


יעקב זמיר: באנו חושך לגרש

ראשית, הכתבה שהופיעה בעיתון "הארץ" ביום 9.7.08

"משרד החינוך לבית ספר חרדי: הסבירו ההפרדה על בסיס מוצא"

משרד החינוך מאיים בשלילת רישיונו של בית הספר "בית יעקב" בעמנואל אם לא תבוטל ההפרדה המונהגת בו בין תלמידות מזרחיות לאשכנזיות. בכך יש שינוי בעמדת המשרד, שעד עתה נטה לקבל את עמדתו של מרכז החינוך העצמאי, שאליו משתייך בית הספר, כי ההפרדה הינה "מגמה חדשה" על בסיס לימודי ודתי, ולא גזעני.

בפברואר האחרון הגישה העמותה החרדית "נער כהלכה" בג"ץ נגד משרד החינוך ומרכז החינוך העצמאי בטענה לאפלייה בוטה בבית הספר. לפי העתירה, בתחילת שנת הלימודים הנוכחית, החליטה הנהלת המוסד לפצל אותו ולהעביר את רוב התלמידות האשכנזיות לכיתות נפרדות. מבנה בית הספר חולק לשניים, נקבעו כניסות שונות לבנות ממוצא אשכנזי ומזרחי. כמו כן הונהגה תלבושת אחידה שונה.

מנכ"לית משרד החינוך שולמית עמיחי דורשת כעת מרשת החינוך העצמאי להחזיר את המצב בבית-הספר לקדמותו, אלא אם כן מרכז החינוך העצמאי יציג תוכנית לימודים וקריטריונים ברורים לאותה "מגמה חדשה". המכתב, שנשלח לפני כשבועיים, לא זכה עד כה לתגובה של החינוך העצמאי.

 

עד כאן לשון הכתבה.

ואני רוצה להוסיף שבילדותי בבגדאד לא שרתי את "באנו חושך לגרש". נכדַיי כאן הם ששרים את זה. (אחד מהם אמר לי שחנוכה זה חג בגלל שהיוונים היו רעים ובאו הכבאים וניצחו אותם).

ורק עתה אני מבין על איזה חושך מדובר. על החושך שהביאו המזרח-אירופאים לכאן עם האפלייה והשינאה לאחֵר והמחלוקת שאין לה סוף בין האדמ"ור מפסיק לאדמ"ור מגרשיים. וחוסר הסובלנות בין אנשי תנועות שונות ששתיהן ציוניות. וכבר סופר לנו על המריבות והמכות שהיו על האונייה שהביאה קבוצות יהודים משני זרמים שונים. מסתבר שהחושך הזה ממשיך ומתעצם. והאפלייה חוגגת בריש גלי. שימו לב "כניסה נפרדת". וזה כמנהג השיעים באיראן. זה מזכיר לי סיפור בגדאדי:

יהודי אחד הלך בשוק וראה רוכל יושב ומולו סל מלא ענבים. שואל היהודי: "אדוני, בכמה הענבים?"

עונה לו המוסלמי השיעי: "זה לא בשבילך, אתה יהודי מלוכלך!"

והיהודי: "אם אני מלוכלך, אלך לנהר וארחץ."

"זה לא יעזור, אתה שורשיך מלוכלכים!"  YOU ARE BAD TO  THE BONE

גם כאן כמסתבר ישנם השיעים שלנו.

מעניין היכן היתה מנכ"לית משרד החינוך לפני שהוגש הבג"צ. יש להניח שתלונות בעניין הגיעו וגם הגיעו אליה.

בברכה,

יעקב זמיר

רמת גן

 

 

תגובת גדי בן עזר:

 

למדנו כבר ב"תהליכים פסיכולוגיים של הקולט" (בן עזר , כמו אור בכד 1992), שאין כאן רק "ייבוא" של מנהגים פסולים ממזרח ארופה, כפי שכותב יעקב זמיר. אמנם זה מחפיר כשלעצמו, וראוי לכל גינוי, אך יש לא מעט מזרחיים – יוצאי מרוקו, תוניס, מצרים, עיראק, פרס ועוד -  שמפלים אחרים, את יוצאי אתיופיה ("אתיופים") למשל. ולעיתים גם את יוצאי רוסיה, ערבים, ואחרים. עד כדי דקירה למוות של מי שדיבר רוסית באשדוד, או סגירת מים לבניינים של יוצאי אתיופיה בעיר מסויימת, או, לאחרונה,מקרה ממש דומה לנ"ל, בבית ספר בפתח תקוה, ועוד כהנה וכהנה. לכן, להציג את המאבק כמאבק של "מזרחיים טובים ונאורים" נגד "אשכנזים מזרח ארופאים גזעניים", מחטיא את המטרה. עדיף להכיר בכך שהפחד מפני זרים ואחרים הוא פחד אוניברסאלי, בעל שורשים ביולוגיים-הסתגלותיים, חינוכיים, וגם (אך בפרוש לא רק!) חברתיים. המאבק בתופעות של "הפרדה" מסוג זה הינו חשוב והכרחי, וניתן בפרוש ליצור אוירה חברתית שמקבלת יותר את השונה והזר. אף אחד מאיתנו לא פטור מלתרום את חלקו למאבק זה, בתחומו המצומצם או, אם יש לו או לה השפעה, אז גם במעגלים רחבים יותר. לאור זאת, אינני חושב שכדאי להתמקד בקבוצה זו או אחרת כ"גזענית" או "מפלה", אלא ביצירת אוירה סובלנית בחברה בכללותה. הכרות עם האחר ככל שניתן, מודעות לעצמי ולמקומות בהם אני מגיב מתוך חוסר ידע וסטראוטיפים, ונכונות לשינוי הדדי, ביחוד שינוי של בעל הכוח במפגשים מסוג זה (ותמיד יש מישהו חזק יותר במפגש...), זוהי הדרך להתמודד באופן המשכי עם התופעות. צריך להכיר בכך שתופעות כאלה לא יעברו מן העולם! לעולם לא! ניתן רק ליצור סנקציות לא נעימות שירתיעו ככל שניתן את ביטויין ו"התפרצותן" כמגיפה, ולעודד תופעות שמנוגדות להן.

 

למאבק הזה ראוי הביטוי הידוע: "לא עליך המלאכה לגמור, אך אינך פטור מלעשותה". כלומר, צריך גם לנסות להגיב לכל ארוע מן הסוג שתואר פה, באורח ממוקד ובלתי מתפשר. כמו למשל, כאשר הגבנו, קבוצת הסטודנטים יוצאי אתיופיה והמרצים שלהם בקורס "מנהיגות במעבר תרבותי" (במסלול האקדמי של המכללה למינהל) לאירוע שבו נהג חברת האוטובוסים "דן" בפתח תקוה סרב לקבל כסף מאשה יוצאת אתיופיה שעלתה עם ילדתה, כי "הכסף שלך מסריח". דאגנו שחברת "דן" אכן תטפל בעניין, והיינו היחידים שגם הגיעו למשפחה עצמה, לתמוך בה ולנסות לסייע לה לקבל את הפיצוי המגיע לה.

 

אישית, ניסיתי לסייע להפחתת מפגשים "עוינים" כאלה עם זרים, בעוד צורה: על ידי פיתוח עקרון לאופן מפגש ולעבודה בין תרבותית שקראתי לו "מרחב היצירה המשותפת". עקרון זה נועד ליצירת מפגשים בין תרבותיים משמעותיים יותר, ועבודה בין תרבותית של אנשי מקצוע ו"סתם" אנשים עם אחרים בחברה. פיתחתי עקרון זה מתוך עשרים וחמש השנים האחרונות של עבודתי עם עולים ועם בני החברה האחרים הניפגשים עמם. אני טוען שבאמצעות משא ומתן על ערכים, עמדות, התנהגויות, דרכי התמודדות נפשית, וכדומה, בין עולה לקולט, ובין כל שונה לאחר בחברה, ובאמצעות "קבלה" ו"אימוץ" הדדי של התנהגויות עמדות וערכים, ו"המצאה" ביחד של התנהגויות חדשות, ניתן לא רק להפחית את הפחד מפני זרים ותופעות "גזעניות" הנובעות ממנו (כמו למשל אותה מורה מרחובות, שסרבה להכניס ילדים יוצאי אתיופיה לכתתה, כי היתה בהריון וחששה ללדת ילד שחור...), אלא ליצור התחדשות חברתית שניזונה דווקא מן המפגש בין שונים. כך הופכים אנשים שונים בתקופה נתונה ל"מתנה" לחברה, כי הם מאתגרים את יכולתנו להתעלות על עצמנו בפתרונות יצירתיים ומועילים. האם החברה תשתנה פתאום ב"זבנג וגמרנו"? מסופקני. אך לא עלי המלאכה לגמור!

 

גדי בן עזר

נכתב על ידי , 16/7/2008 08:24  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של buna ב-23/11/2008 10:50
 



לא הכול...רע...


;

הי חברה

קשה היה לפתוח היום את העיתון ולקרוא על החתונות עם הרב הפיקטיבי&amp;nbsp;וההתנהגות ההגמונית של הממסד הרבני. שוב התרגזתי...

;אז קצת אופטימיות

כתבה שגדי המוסר לכם ד"ש הפנה את תשומת ליבי

רק טוב למרות הטיפשות


מקור הכתבה

http://www.mouse.co.il/articles_item.aspx?BoneId=1050&amp;amp;NsId=209&amp;amp;ObjId=24946

פרויקט הגיטרה של נערות ממוצא אתיופי

Blackbird" של הביטלס הוא אחד השירים שהכי כיף לנגן בגיטרה: פריטת הליווי שלו היא אחת היפות בתולדות הפופ, ועם זאת לא צריך להיות גיטריסט מדופלם כדי לנגן אותה, על כל הניואנסים הרבים שלה. אבל לא כל אחד יכול לצלוח את "Blackbird" חמישה חודשים בלבד אחרי שהתחיל ללמוד גיטרה - וזה מה שעשתה ביום חמישי שעבר אילנה רטה, בת 13. היא ישבה על הבמה במוזיאון הביל"ויים בגדרה וניגנה את השיר חרישית אך כמעט ללא רבב, מלווה את חברתה מזל טסמה, בת 17, ששרה את השיר בעדינות וברגש.

יום קודם לכן, בחזרה לקראת ההופעה, רטה אמרה שהיא לא ממש מתלהבת לנגן את "Blackbird" (היא מקשיבה עכשיו ל"נירוונה"). "אבל מרוה ביקשה, ואיך אפשר לסרב לה", הוסיפה. מרוה מרום, בת 20, היא מורה-חיילת מירושלים, שלפני כשנה החלה ללמד גיטרה נערות ממשפחות אתיופיות בגדרה. במשך השנה הזאת התאספה סביבה קבוצה של כ-15 נערות, וביום חמישי שעבר הן עלו לבמה בפעם הראשונה וניגנו ושרו לפני קהל של כמה עשרות.

מימין: רותי רטה, רונה קינן, סבה מספין (עומדת), איריס קאסה (יושבת מאחור), ליאת מטיקו ומרוה מרום (תצלום: דן קינן)

חוץ מהעובדה שעל הבמה ישבה גם רונה קינן (ששרה עם הנערות שלושה שירים והבטיחה שתמשיך להיפגש ולעבוד אתן, "ממניע אגואיסטי - פשוט כיף לי אתכן"), זה אולי נראה כמו אירוע קהילתי שגרתי: בסך הכל כמה נערות שמנגנות שירים של הביטלס, יהודית רביץ, לואי ארמסטרונג, "גרין דיי" ודני סנדרסון. למעשה, זה היה אירוע נדיר, חשוב ומרגש, שחשף את יכולתה של המוסיקה לשמש מכשיר להעצמה ולתיקון חברתי.

רק הנערות החזיקו מעמד

מדוע התעקשה מרום שינגנו בהופעה את "Blackbird"? "קודם כל, זה אחד השירים הכי יפים לגיטרה", היא אומרת. "אבל יותר חשוב, זה שיר שיש לו מסר ברור וחזק. מצד אחד, הוא אומר שלכל אחד יש כנפיים שבורות, והיה לי חשוב שהנערות ירגישו שהכנפיים שלהן לא יותר שבורות מהכנפיים שלי, אף על פי שאני באה מרקע כל כך שונה. מצד שני, זה שיר שאומר 'תסמוך על העולם' - ההיפך ממה שקורה בשכונת מצוקה, שבה הדבר הראשון שמלמדים אותך זה להיות חשדן. ויש גם סיבה שלישית, ברורה מאליה, שגרמה לי לרצות את השיר הזה - מדובר על ציפור שחורה".

כשהוצבה בגדרה וביקשה ללמד גיטרה במרכז הנוער של שכונת סטרומה ביישוב, שרוב תושביה הם יוצאי אתיופיה, "כולם צחקו לי בפרצוף", מספרת מרום. "אבל בפעם הראשונה שהבאתי את הגיטרה שלי למרכז, ופשוט התיישבתי והתחלתי לנגן, נוצרה מיד התקהלות. עשרות ילדים, בעיקר קטנים, הקיפו אותי. כל אחד למד איזה אקורד".

לאט לאט החלה להתאסף סביב מרום קבוצה של נערות, "ובסופו של דבר זה נהיה מין בית ספר קטן", היא אומרת. מדוע אין בו נערים? "אני חושבת שבנים רגילים שהכל מגיע להם. הם לא היו מספיק חזקים כדי להתמודד עם הקושי של ההתחלה, עם האצבעות הרועדות והצליל המזמזם. הם רצו Speedy Pleasure, ואחרי שניים-שלושה שיעורים, כשהבינו שזה לא קורה, הם עזבו. היה נער אחד שהחזיק מעמד, אבל בסופו של דבר גם הוא נשבר. הוא היה אמור לנגן לפני קהל וקיבל רגליים קרות יום לפני ההופעה. כשלא ויתרתי לו, הוא זרק עלי את הגיטרה ואמר שהוא לא ידבר אתי בחיים. הוא עדיין לא מדבר אתי".

הנערות התמידו, ומרום מצדיעה להן על כך. "מה שלימוד מוסיקה דורש זה כל מה שהחיים בשכונת מצוקה לוקחים ממך. כדי להתמיד במשהו אתה צריך דימוי עצמי גבוה. אתה צריך שיהיה מישהו שיגיד לך 'אל תישבר, בעוד חודשיים זה יישמע יותר טוב'. וצריך גם שיהיה לך זמן פנוי. לנערות שאני מלמדת אין כל הפריווילגיות האלה. במדינת ישראל אדם עני הוא לא אדם רעב, אלא מישהו שעצם הצורך שלו, עצם הרצון שלו, מדוכאים. מגיל אפס משדרים לך שתיכשל בכל מה שתעשה. זה עוני פנימי".

לאף אחת מהנערות לא היתה גיטרה בבית, ומרום, שתחושת השליחות שלה מידבקת (לפני שמונה חודשים היא שיכנעה 30 סופרים לבוא לשדרות ולהפגין הזדהות עם תושבי העיר), רתמה לעזרתה אנשים וגופים (בהם עמותת ישראל עד), שיכנעה כמה מתושבי גדרה לתרום את הגיטרות שלהם וקנתה עוד כמה גיטרות זולות בכספים שגייסה. "אבל לא כל אחת קיבלה גיטרה", היא מדגישה. "קודם הייתי צריכה לראות שהיא מתאמצת. זאת לא צדקה אלא הזמנה לאחריות".

מרום קנתה גם רדיו-דיסק ב-100 שקל והשמיעה לנערות מוסיקה שחשבה כי תמצא חן בעיניהן. "הן נחשפות בעיקר ל'כוכב נולד' לצערי, ורציתי להשמיע להן גם משהו לא נינטי. השמעתי את ג'וני מיטשל, מיילס דייוויס, כששמתי את אחד הנוקטורנים של שופן הן לא נתנו לי להפסיק".

חיים שלא עוברים סתם

לצד רגעי הגילוי היפים האלה, היו הרבה מאוד קשיים: מכשולים אובייקטיוויים (לעתים קרובות הנערות לא יכלו לבוא לשיעורים כי נאלצו לשמור על אחים או בני דודים קטנים) ומכשולים מנטליים. "כל שיעור היה מאבק. התחושה היתה שהן כל הזמן נמצאות ברגע של כמעט ייאוש", אומרת מרום. "היינו צריכות לעבוד נגד נחשול של מציאות שאומר: את לא יכולה". האם היא היתה מאוכזבת מכך שלהופעה ביום חמישי באו מעט בני משפחות של הנערות? "לא ציפיתי ליותר", היא אומרת. "אלה קודים אחרים. זאת לא תרבות שמושתתת על 'הקשב לילד שלך'. ויש גם עניין פרקטי. ברגע שהנערות לא בבית, מישהו צריך לשמור על הילדים הקטנים".

מה הנערות עצמן אומרות על המפגש שלהן עם הגיטרה? "כשאתה תופס את הגיטרה אתה מרגיש שעשית משהו", אומרת איריס קאסה, בת 15 וחצי, שניגנה בהופעה את "הגלשן" של דני סנדרסון. "אתה לא יושב סתם, יש לך מטרה. אני לא רוצה חיים שעוברים סתם. אני רוצה לגוון". ואילו מזננת פנטה ("כמו המשקה"), בת 18, שניגנה את "What a Wonderful World" של לואי ארמסטרונג, אומרת: "זה כיף לדעת שיש עוד תחום שאני טובה בו. לא טובה, אבל יודעת אותו. חוץ מזה, מוסיקה עוזרת לי כשאני עצבנית, ועכשיו אני יכולה ללכת לגיטרה ולא רק לאם-פי".

מרום אומרת שהיא למדה המון מהנערות ומחוויית הלימוד. "כגיטריסטית, למדתי לא להיות פרפקציוניסטית. אם הנערות היו מתייאשות בכל פעם שזה לא היה מושלם, לא היינו מגיעות לשום מקום. אבל הדבר העיקרי שלמדתי זה שמוסיקה היא הרבה יותר ממוסיקה. במקום שממנו אני באה, שבו אתה מוקף כל החיים באמנות (מרום היא בתה של הסופרת צרויה שלו, ב"ש), הרעיון של מה שהאמנות נותנת נעשה די זר, ואני לחלוטין הבנתי את זה כאן. מוסיקה כאור, כמשהו שעוזר להעביר את הזמן העצל הזה שאתה לא יודע מה לעשות עם עצמך. מוסיקה כמכשיר לחיים. כשלמישהי יש ביטחון לעלות על במה ולנגן, היא לא תשתוק כשמישהו יעשה לה עוול".

מרום חולמת שהמפעל הקטן שיזמה יתרחב גם למקומות אחרים. "בוונצואלה יש תוכנית דומה שהתחילה בשנות ה-70 וכיום משתתפים בה מאות אלפי ילדים", היא מספרת. אבל עד שהחלום הגדול יתגשם, צריך לדאוג שבית הספר המאולתר שלה לא ייעלם. מרום משתחררת מצה"ל עוד כמה חודשים ותעזוב את גדרה. "אני אבוא לבקר, ואני אתעקש שהמורה-חיילת שתחליף אותי תהיה גיטריסטית", היא אומרת. ורונה קינן, שמבטיחה כאמור להישאר בקשר עם הנערות, מוסיפה: "אני מקווה שהפרויקט החשוב הזה יקבל עוד מימון. מרוה עשתה דבר גדול כשהיא שמה אותו על האש. אסור לתת לו להתקרר".

אורנה

נכתב על ידי , 1/7/2008 09:05  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

תמונה




5,350

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקבוצת זימבל נענע אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קבוצת זימבל נענע ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)