סיפרת שלא נשאר לך
כסף לבגדים
על כמה שקשה לך
שככה לא חיים
רוצה דירה ממש ליד הים...
(רן דנקר שליט"א)
רציתי לכתוב פוסט על המיתון, אבל אני לא יודעת אם הרצון הזה מספיק לפוסט.
אני בלחץ, אני דואגת, אני לא מרוצה. מסביבי מפטרים אנשים, מפילים אותם כמו חיילים ברי-תחליף שנופלים תחת המלכה שלהם.
העיתוי מרגיז אותי. מה שהכותרות המבהילות בעיתון אומרות לי בעצם זה "שבי בשקט, זה לא זמן טוב לסערות", אבל חוסר המנוחה, הסמי-דיכאון וכאבי הראש מוחים נגד הצו המרתיח הזה.
זה זמן האין-ברירה, ואני לא אוהבת שאין לי ברירות, לא אוהבת שמחליטים בשבילי.
זה זמן שבו אנשים – ובייחוד נשים – אומרות תודה על כל מה שמציעים להם, כאילו מישהו שנותן להם שכר מינימום, ארבע קירות ותקרה הוא חסיד אומות העולם.
כל מי שמפרנס את עצמו לבד בלי לבקש מאבאמא או לרשת מאיזה אדמונד נדיב – לא משנה אם הוא רווק או נשוי עם ילדים – הוא סופרמן או אשת-חיל בעיני.
השיטה שלי היתה תמיד אם לא חייבים – לא קונים. או שמסתדרים בלי (תעשו לעצמכם את השיחה של "האם אני באמת צריך/ה את זה?" ותראו שאם אתם כנים עם עצמכם, לרוב התשובה היא לא) או שמקמבנים.
אחותי מעבירה לי בגדים שנמאס לה מהם. כל תחילת עונה היא מכינה שקית, אני מגיעה ומשחקת ב"חנות", מודדת, בוחרת מה שמוצא חן בעיני, והשאר – לחברות אחרות או לויצ"ו.
חוץ מזה, אם צריך (ושיהיה ברור, אני לא צדיקה, בגדים לנשמה זה בהחלט תירוץ מנצח), יש סיילים ויש סופעונה. והשנה בעל הבית השתגע, תנצלו את זה.
מאז שיש לי טלפון נייד, הוא כזה שמטעינים אותו בכרטיס אשראי. אני מתקשרת לכתומים ומבקשת להטעין ב-72 ש"ח, שזה סכום המינימום. הם כמובן לוקחים לי עוד 8 ש"ח עמלה על הנחמדות שלהם. הכלל הוא שהטלפון הוא כדי שמי שצריך למצוא אותי, ימצא אותי, מאחר ואני בקושי בבית. הוא נמצא שם גם לשיחות חשובות כמו להודיע שאני מאחרת או חלילה למקרי חירום (כמו האסימון שפעם היו משחילים על שרוכי הנעליים), בשום פנים ואופן לא לקשקושים וריכולים. את זה אפשר לעשות מהבית; במילא יש לי 33 שעות שיחה חינם בחודש, שלעולם אני לא מנצלת עד תומן.
תלושים מקבלים פעמיים בשנה? מקבלים. בזה אני קונה את הקרמים שלי.
ביומולדת מקבלים אצלנו גם תלושים. בזה אני קונה ספרים. אחלה מתנה לעצמי.
סופרמרקט יש קרוב לבית. באוכל לא חוסכים, ככה חינכו אותי, אבל בכל זאת, להשוות מחירים צריך? צריך. לפעמים אפשר לוותר על הטסטר'ס צ'וייס (בכאב לב) ולקנות ארומה. גם לא צריך לקנות גלידה של בן אנד ג'ריז, אפשר להסתפק בקרמיסימותק. פעם בחודש בערך מתעלקים על אבא שלוקח אותי לאיזו רשת שיווק בנוסח שליש חינם/יד משה/ מחסן ענק שהולכים בו לאיבוד (ע"ר), ושמה קונים את הדברים "הכבדים" כמו אקונומיקה, אבקת כביסה, ליטר סבון למקלחת בריח אננס-חבושים. וכן, זו מטלה מעיקה, אבל חייבים לעשות את זה.
באיזה פורום טלוויזיה התנפל עלי איזה מישהו שאמר לי שכבר 2008 ולמה אני עוד באנלוגי. כן, אז אני עוד באנלוגי והודפת ניסיונות של אנשי טלמרקטינג מנג'סים לדחוף לי ממיר ועוד ארבע חבילות בנות 74 ערוצים.
חשוב לי להדגיש: אני לא מסכנה ואני לא מרגישה מסכנה. זה לא פוסט רחמים עצמיים.
הנה פוסט מעניין על אנשים אחרים שהחיים שלהם השתנו בגלל "המצב":
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=421889&blogcode=10211057
בשביל מישהי שלא היה לה מה לכתוב, די בירברתי פה, אבל זה מביא אותי למה שעוד רציתי לחלוק עמכם.
החלטתי שאם אף אחד לא רוצה אותי, אני אעשה להם אצבע משולשת ואפתח חברה משלי.
זו תהיה הוצאה לאור בשם "מי אפסיים ספרי טראש (ע"ר) (שם זמני)". יש לי כבר שותפה מתלהבת וראויה. מצאתי כבר רואת חשבון. שותפתי ואני נחליט בעצמנו מה ראוי להביא לדפוס. תשכחו מספרי מופת, ביוגרפיות היסטוריות, מסות פילוסופיות, ספרים בני 900 עמודים על נאצים ששוכבים עם אחותם או ספרים שמלמדים אותנו לקרוא, לשרוף ולהקיא. אצלנו זה יהיה רק סקס בוטה עם ערפדים, רומנים רומנטיים, צ'יק ליטים וספרים מעדות עירית לינור.
הצלחתי כבר לעניין כמה מבכירות הכותבים בארץ, רק צריך לסיים להדפיס את החוזים ולהכניס את הסעיפים של ראיון חושפני וצהוב אצל ליאור שליין ומכירת בכוריהן (באותיות הקטנות).
היו גם כישלונות. מיק החליטה שלא נאה לה כחול-לבן והלכה ישר על הוליווד. היא עוד תחזור אלינו על ארבע.
איטרנלי הסכימה לעשות לנו לקטורות ושנלין את שכרה. ואנחנו בהחלט מוכנות לעשות פרוטקציות לחברות ולמי שישחד אותנו.
תרשמו לעצמכם. זה יהיה להיט.
"ערפד" של אדוארד מונק
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: