טוב, לא יונה, אבל הבטחתי לעדכן לגבי הסדנא שנרשמתי אליה.
בזכות דרורית הצלחתי להיכנס לסדנא המבוקשת של הסופר אשכול נבו והמשוררת אורית גידלי, שיש לה רשימת המתנה מפה ועד המדף של הפיתות.
עם אורית דיברתי בטלפון כחודשיים לפני פתיחת הסדנא וזה היה כמו לבוא מרוקנת לתוך תחנת דלק, להתמלא בהרבה אוקטנים וגם בקצת אוויר בגלגלים, במיוחד באותו יום שהיה משמים ומונוטוני ושבו לא זכרתי שאני חיה. היא עשתה עלי רושם כמישהי מיוחדת, שבאמת שווה להכיר.
אח"כ גיגלתי אותה ואת אשכול. לאשכול הגיגול הביא אותי לוויקי שסיפרה לי מה שכבר ידעתי: סופר, כתב את "ארבעה בתים וגעגוע" ו"משאלה אחת ימינה". קצרמר.
אצל אורית כבר גיליתי שמאחורי הקול המרתק יש גם חיים מסקרנים. היא נישאה לאלמן כתוצאה מאהבה גדולה ומגדלת את ילדיו מאשתו המתה. בראיון שהגעתי אליו היא מדברת על איך זה לחיות עם בעלה ואשתו המתה.
הפרולוג של הסדנא החל אצלי ברגל שמאל. היה שם סוג של דה-ז'ה-וו.
אני טיפוס שאם אני צריכה להגיע למקום חדש ולא מוכר, אני מדפיסה מראש מפה וגם מכינה רשימה של אוטובוסים שמגיעים אל ומאותו מקום, כולל זמנים ופירוט תחנות.
הסדנא מתקיימת באופן קבוע בביתה של אחת המשתתפות שהתנדבה לארח אותנו במשך 10 מפגשים (וגם הכינה לנו אוכל מושקע וטעים להפסקה).
בערב היום הנקוב יצאתי שעה וחצי לפני השעה היעודה מהעבודה, כי אני שונאת שונאת שונאת לאחר.
כמובן שאיחרתי.
קו 20 של 18:20 לא הגיע, וכך עליתי על זה שאחריו. הכביש היה פקוק כי זו היתה השעה שכל ההייטקיסטים זורמים מתוך חוריהם כמו עכברים לארוחת ערב שכולה ברי וצ'דר, התחנות היו עמוסות עד להתפקע בכל האנשים שחיכו עד בוש לאוטובוס, ובדרך עוד עצרנו להעלות כסא גלגלים עם נכה. הסתכלתי בשעון, לעסתי מסטיק עד שכאבו לי הלסתות והבנתי שאין מצב שאני מגיעה בזמן. כמה ימים לפני הסדנא אורית שלחה לכל חברי הקבוצה תזכורת ואמרה שיש תחרות בינה לבין אשכול – "מגויסים" של מי מגיעים יותר בזמן. האם יש צורך לציין שבנוסף לטעם המר של האיחור, גם תליתי את יוקרתה והמוניטין האישיים של אורית על צווארי הדק?
הגעתי מתנשפת לקראת סופו של סבב ההיכרות. הזכרתי דה-ז'ה-וו. בהרבה צמתים חשובים של חיי נוטה אלוהים להשליך אותי היישר אל המים הצוננים, כשהוא מחרים לי גם את המצופים וגם את היתרון הראשוני שיש לכל השאר – בהיכרות, בהסתגלות, בהתאקלמות. ככה, שיהיה מעניין.
אז לעזאזל, אני לוקחת את זה כאתגר לראות מה אעשה עם הקלפים שחילקו לי. בקיצור, אני אפסיק לקטר, כי באמת ההמשך היה כיף.
ציפיתי לראות סופר רב חשיבות שיראה לנו כל מה שהוא יודע ואנחנו לא. התבדיתי. גיליתי גבר נאה, כחול עיניים עם צדעים מעט מאפירים, חייכן, נגיש, אמיתי, חביב ונעים.
אורית היתה כל מה שציפיתי ויותר: אישה יפה עם סרט בשיער נחושתי שהחיוך לא סר מפניה. נדמה לי שהיו לה גם נמשים. והיו לה גם ידיים מאוד יפות עם אצבעות דקות וארוכות (מי שמכיר אותי היטב יודע שאני סאקרית של כפות ידיים).
השיעור הראשון עסק ב"איך לספר שקרים אמיתיים", כשבחלק האחרון של כל שיעור 2 אנשים מביאים טקסט – פרוזה או שיר – והקבוצה מפדבקת.
הבאסה היא שיש שיעורי בית. גם בסדנא הקודמת שבה השתתפתי היו, אבל אף אחד לא "בדק", אז פשוט לא הכנתי...
הפעם אנחנו צריכים להגיש תרגיל מודפס בתחילת כל שיעור.
בחלק הראשון אשכול ביקש ממתנדבים לספר שני סיפורים: אחד אמיתי ואחד שקרי, ועלינו היה לנחש מה הוא מה. דרך זה הוא העביר מה רצוי שיהיה בסיפור כדי "לתפוס" את הקורא ולקבל ממנו אמון וסיספונד.
אני מרגישה שאני מצליחה לקבל במהלך השיעור כל מיני מושגים שאפשר ליישם בתהליך הכתיבה, ובסופו של דבר, להקל עליה מעט. דברים שהרגשתי בבטן פתאום מקבלים שם וצורה.
אני צופה לפעמים בטלוויזיה ומתפעלת מכמה שהכתיבה מרובדת ומורכבת. עלילות מתנגשות זו בזו, דמויות נכנסות ויוצאות, ואז שוב נכנסות ומתקשרות עם דמויות אחרות. נגיד שבני זוג גרושים מנהלים עדיין ביחד עסק משפחתי וברקע אחת העובדות מתמודדת עם אהבה נכזבת.
אשכול סיפר שעמוס עוז קיבל כתב יד שלו ואמר לו: "אין לך פה מספיק פרטים קונטינגנטיים".
"ואם אתם לא יודעים מה זה", אמר לנו אשכול, "אל תרגישו לא נוח, כי עד אז גם אני לא ידעתי".
אז מסתבר שפרטים קונטינגנטיים זה בדיוק זה: פרטים אגביים שלאו דווקא קשורים ישירות לנראטיב. נו, כמו בחיים.
אני עדיין לא מכירה את חברי הקבוצה (את רובם אני בכלל לא מכירה בשם, ראו את עלילת "קיטי מאחרת נורא" לעיל), אבל ממה שהצלחתי לראות, חלק כותבים לא רע. לא רע ברמה של "איך אפשר לקרוא בקול רם משהו שכתבתי אחרי שהוצב סטנדרט כזה".
כאילו, הרשו לי לפחפח על הפרטים הקונטינגנטיים (שוברת שיניים המילה הזו), רק לאחרונה הצלחתי לכתוב דמות משנה שיש לה קצת בשר.
וזה עוד משהו שאני עובדת עליו. אני קוראת ספרים או, כאמור, צופה בסדרות, וכל הזמן עובר לי בראש: "בחיים אני לא אכתוב כמו דויד גרוסמן או ג'וס ווידון או מה שמם שכותבים את מד-מן". ואז אני נזכרת שזה בסדר, אני לא צריכה לכתוב כמוהם, אני צריכה לכתוב כמוני.
אני לא יודעת באיזה שלב – אם בכלל – אחשוף את הקבוצה לעלילות ערפדים או בעלי כוחות למיניהם או עלילות קיטשיות ודביקות שבהן אני כה מתמחה, בלי להתבייש ובלי לנקוט באפולוגטיקה.
בינתיים סדנאות כתיבה הן מקומות שאני מגיעה אליהם, לא בת דמותי מהעבודה או מכל סיטואציה אחרת שבה אני צריכה לשחק את השח-מט של אותו מקום, גם אם באותו רגע בכלל בא לי לשחק דוקים. וככזאת – מה לעשות, שומעים אותי הרבה. לא ברור לי עדיין אם זה בסדר או שאני צריכה להתכונן לזה שחברי הקבוצה יעשו לי "שמיכה" מאחורי השיחים אחרי בית ספר.
בכל מקרה חזרתי באישון לילה הביתה, על גחוני וישר אל המיטה, למורת רוחה הקולנית של השותפה לדירה הבלתי משלמת שכ"ד שלי.
אני מצפה בכיליון עיניים לפעם הבאה שבה אכיר יותר אנשים ואלמד עוד דברים מרתקים.
אבל קודם לעשות שיעורי בית... }:
ביום ראשון מתחילים לשדר שוב מהתחלה את "תמיד אותו חלום" ואם עוד לא ראיתם, רוצו לראות!
אני אישית מאוכזבת שזה נגמר כל כך מהר.
הנה שיר מתוך הסדרה – "מהו גבר בשבילכם":
והנה המקור (באנגלית) של שארל אזנבור. מהמם!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: