ביום ראשון בערב היה לי קצר חשמלי בבית, שבעקבותיו הלך מסך המחשב שלי אל עולם שאליו כנראה הולכים מכשירי חשמל.
הייתי יותר משישה ימים ללא מחשב. בהתחלה התאבלתי. אח"כ התחרפנתי. מה אני אעשה בלי מחשב? הסתובבתי בבית כמו תרנגולת כרותת ראש כשאני לא יודעת מה לעשות עם הידיים שלי.
מכירים את זה שיש הפסקת חשמל ואז את קולטת שכל חייך מחוברים לחשמל?
כך היה לי גם עם המחשב. רציתי לחפש מתכון באינטרנט. אבל אז נזכרתי שאין לי מחשב. רציתי לגגל משהו. אבל אז נזכרתי שאין לי מחשב. רציתי לחפש שיר שאהבתי ביוטיוב. אבל אז נזכרתי שאין לי מחשב. רציתי לכתוב פוסט. אבל אז נזכרתי שאין לי מחשב.
ביום שישי אני רגילה לשתות קפה ליד המחשב לפני שאני מתחילה את יומי. בשבת אני בכלל דבוקה בדבק מגע לכיסא המחשב.
ביום שישי התעוררתי. הכנתי קפה. הצצתי בחדר המחשב. הוא היה שקט. הזמזום של המחשב שלי לא נשמע בו. לקחתי את הספל לסלון, קצת קראתי עיתון וקצת השלמתי את רשימת הסופר.
כשחזרתי מקניות, לא יכולתי, כתמיד, לבזבז זמן מול המסך. אז ניקיתי את הבית. שמתי לי את האוזניות של הנגן וניקיתי ביסודיות את המטבח, הסלון והאמבטיה. בדרך כלל הייתי ממלאת את הדלי והולכת לראות אם קיבלתי מייל. שופכת נוזל לשטיפת רצפות ואז בודקת אם יש משהו מעניין בפייסבוק. טוב, הבנתם את העניין.
כשסיימתי היה עוד מוקדם, אז הלכתי לקרוא. ספר. בבית. במיטה. סתם ככה. בלי להיות חולה.
בשבת התעוררתי והכנתי קפה. היום נפרש לפניי צח ושקט ורגוע. רק המיית היונים נשמעה מבחוץ. חזרתי ולקחתי את הספר ולא יכולתי להוריד אותו מהידיים. כשסיימתי בצער את הספר, השעה היתה 14:30. המיית היונים התחלפה בציוצים של ציפורים אחרות ובנחירות השלאף שטונדה של תלתול (שכל השבוע היתה על הענן השביעי מרוב שהיה לי זמן להעניק לה תשומת לב).
הבית הריח עדיין מניקיון. אז הלכתי לסדר את הארון. כשסיימתי היה רק 14:50. שטפתי את כל הכלים והשעה היתה 15:20. היה משונה לי לחוש את כל הרוגע והשקט הזה. ומה שהיה הכי משונה זה שנהניתי מזה!
חזרתי לספר שלי ועלעלתי בו בתחושה שכל כך חבל לי שהוא נסתיים. הספר הזה הוא "יוצאת מהכלים" של סופי קינסלה.
אז תשמעו, מזמן לא נהניתי כל כך מספר.
עשיתי לו עוול גדול כשתיארתי אותו בפוסט הקודם כ"כשברידג'ט ג'ונס פוגשת את ליידי צ'טרלי". שום ברידג'ט ושום צ'טרלי. אם מדברים על ספרות נשית עכשווית, ככה היא צריכה להיות! לזה אני מתכוונת כשאני מבלבלת לכם את המוח על האג'נדות שלי.
הספר כתוב כמו שקומדיות רומנטיות בדרך כלל כתובות, "לפי הספר", עם כל השיאים והטוויסטים והמורדות שאנחנו רגילים אליהם, נגיד, בקולנוע.
הוא לא כתוב כמו רומן רומנטי זול, אלא אשכרה כתוב היטב, מתורגם היטב וערוך היטב (וזה לא מובן מאליו, כפי שאתם בוודאי יודעים).
הגיבורה שלו (שמתאהבים בה על השנייה הראשונה) היא סמנתה, עורכת דין בפירמה יוקרתית בלונדון. היא עובדת 200 שעות בשבוע, שבעה ימים בשבוע, כולל לפעמים לילות, כולל סופי שבוע. היא מעידה על עצמה שלא היה לה יום ראשון פנוי מגיל 9.
אני לא מכורה לשעון שלי.
אבל ברור שאני תלויה בו. גם אתם הייתם תלויים בשעון אם הזמן שלכם היה נמדד במקטעים של שש דקות. על כל שש דקות עבודה אני אמורה להגיש חשבון ללקוחות. הכול נרשם בקובץ ממוחשב, במקטעים מפורטים:
11:00-11:06 טיוטת הסכם לפרויקט א'.
11:06-11:12 תיקון מסמכים ללקוח ב'.
11:12-11:18 התייעצות בנוגע לנושא מסוים בחוזה ג'.
כשרק התחלתי לעבוד ב"קארטר ספינק", הרעיון שאני צריכה לכתוב על מה אני עובדת בכל דקה מדקות היום קצת הפחיד אותי. הייתי חושבת: ואם אני לא עושה משהו במשך שש דקות, מה אני אמורה לכתוב?
11:00-11:06 בהייה חסרת תכלית בחלון.
11:06-11:12 חלומות בהקיץ על פגישה מקרית עם ג'ורג' קלוני.
11:12-11:18 ניסיון לגעת באף עם הלשון.
היא טיפוס לחוץ ועצבני, שאפתנית עד אימה ומכוונת מטרה – להתקבל בגיל 29 כשותפה בחברה. היא אפילו יוצאת עם עו"ד. טוב, "יוצאת" זו מילה מוגזמת...
בסופו של דבר התמקצענו עד כדי כך שהגענו לאקט של שש דקות – יעיל ביותר לו היינו מגישים חשבוניות (ברור שלא עשינו את זה). הוא היה מביא אותי לאורגזמה, אני הייתי מביאה אותו לאורגזמה. ואז היינו בודקים אימיילים.
יום אחד היא עושה טעות איומה שגורמת ללקוח שלה להפסיד 50 מיליון פאונד. היא נכנסת לפאניקה, בורחת מהמשרד, עולה על רכבת באקראי ויורדת בשום מקום. היא עייפה, יש לה מיגרנה, והיא לא יודעת איפה היא. היא דופקת על דלת של בית כדי לבקש אספירין, כוס מים והכוונה, אבל בגלל קומדיה של טעויות היא "מסיימת" כסוכנת הבית שלהם. סמנתה, שלא יודעת איך להדליק תנור, לא יודעת להכין חביתה ופעם, כשהעוזרת שלה התקשרה ושאלה איפה היא מחזיקה את השקיות לשואב האבק, שאלה אותה למה היא צריכה להכניס את שואב האבק לשקית.
בין לבין היא גם מתאהבת בנתניאל, הגנן החתיך, ומנסה להסתגל לחיים שקטים ורגועים, שבהם אנשים מבלים בסוף שבוע, נחים, וגם רחמנא ליצלן עשויים לשבת בגן עם כוס קפה ועיתון, בלי לעשות שום דבר. אחרי שהיא קצת מתחרפנת מזה, היא מגיעה למסקנה שטוב לה יותר ככה, והיא משווה את חייה העכשוויים לאלה של עוה"ד מהמשרד שלה. למשל, כשהיא יושבת עם הקולגות שלה ברכבת והכרוז מודיע שהם יגיעו ללונדון באיחור של חצי שעה.
כולם נראים לחוצים. אז הרכבת תאחר. בחצי שעה. שלושים דקות בסך הכול. איך אפשר להשתגע ככה משלושים דקות?
אני מציצה מהחלון ואז משתנקת בקול. כדור פורח עצום מרחף כמה מטרים מעל בניין התחנה. הוא אדום וצהוב, בוהק, ואנשים מנופפים מתוך הסל. זה נראה כמו משהו מתוך אגדת ילדים.
"היי, תראו!" אני קוראת" "תראו את זה!"
איש לא מרים ראש. כולם מקלידים בקדחתנות.
"תראו!" אני מנסה שוב. "זה מדהים!" עדיין אין תגובה. אף אחד לא מתעניין בשום דבר מלבד בבלקברי. ועכשיו הבלון שוב זז. בעוד רגע הוא ייעלם מן העין. הם יחמיצו את זה.
אני מביטה בהם, הקצפת של עולם המשפט, לבושים בחליפות תפורות ביד באלפי לירות שטרלינג ובידיהם מחשבים עכשוויים. מחמיצים. ואפילו לא אכפת להם שהם מחמיצים.
אני חושבת על עצמי. אני יודעת מה חשוב בחיים. אבל בכל זאת, אין לי ברירה אלא לשחק את המשחק של החברה בה אני חיה. לעמוד בזמנים, לעמוד במטלות, ללכת לעבודה, להילחץ כשאני מאחרת (אפילו טיפה), לעשות את כל מה שאני "אמורה" לעשות. לא פלא, אם כן, שהשכמות והגב העליון והעורף תפוסים אצלי באופן תמידי. לא פלא שאני לחוצה וחרדתית. לא פלא שיום שלם של שקט וחוסר ב"צַריכים" ו"חייבימים" מבלבל אותי.
בזמן האחרון לא היה לי כוח לספרים "רציניים" (לא שהספר הזה לא רציני, אבל... אני מקווה שהבנתם למה הכוונה), אולי זו אחת הסיבות שהפסקתי לקרוא. הייתי חייבת משהו קליל וקריא ונוח לבריות. ואהבתי את הספר הזה. מאוד!
מזמן לא בלעתי ככה ספר. מזמן לא הייתי סקרנית מה יהיה הלאה. מזמן לא התעוררתי וחשבתי שאני רוצה כבר להמשיך. מזמן העלילה לא תפסה אותי בצורה כזו.
זה ספר שנורא מתאים לו לקבל עיבוד לסרט, אבל אני חוששת מזה. ב-90% מהמקרים הסרט רק מקלקל. לשחקן הראשי אנחנו צריכים שחקן בלונדיני, עם סיקס פאק מרשים ומוטת כנפיים של בואינג. גבר גבר. אני חושבת על מי מתאים ולא מגיע לשום מסקנה. ג'וד לאו מבוגר מדי.
לשחקנית מישהי שהיא לא יפהפייה מדהימה אבל מתוקה מאוד ואהיבה. אן הת'אווי מלוקקת מדי. רק שלא יביאו את קריסטין סטיוארט חסרת ההבעה.
אם לסכם, הגמילה מהמחשב הוכתרה בכישלון. יש לי מסך "19 שאבא נתן לי, וזה שולחן העבודה שלי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: