הם שלהבות נרעדות באבו אבוהה, אם תנשמי לידן, הן ייכבו.
בדצמבר 2002 הזמינו אותנו להדלקת נרות חנוכה ואכילת סופגניות של רולדין (בעיניי, הכי טובות שיש) בחדר הישיבות הגדול.
קצת לפני כן קיבלתי טלפון מהאקס המיתולוגי (אם הצטרפתם אלינו רק עכשיו, תוכלו לקרוא קצת עליו בלינקים בהמשכים שבצד ימין, תחת הכותרת "הרומן של אתמול בלילה") שבישר לי שבעוד כחודש הוא עומד להיות אב לבן.
בחדר הישיבות התאמצתי להיראות שמחה וחגיגית ואכלתי אפילו סופגנייה, אבל בחוזרי למשרד, לא יכולתי לשבת בו, לא כל שכן לעבוד. עליתי למעלה למחלקת אינטרנט, הסתגרתי בחדרה של חברה ובכיתי במשך שלושת רבעי שעה. כשחזרתי, הבוס שלי צעק עלי. הקשבתי לו ולא אמרתי כלום. כי מה יכולתי להגיד לו, שזה עתה חרבו חיי לחלוטין וזה קצת יותר חמור מטלפונים שאף אחד לא עונה להם?
לפני כחודש ניגשה אחותי בדחילו ורחימו לספר לי שהיא חברה של המיתולוגי בפייסבוק ושהוא נפרד מבת זוגו. היא אמרה לי שהוא אמר לה שהוא רוצה להציע לי חברות ולדבר איתי, אבל פוחד. הגיוני. מישהי אחרת אולי היתה מעיפה אותו בבעיטה היישר לטימבוקטו. בלי כרטיס חזור.
אז הצעתי לו אני חברות והתחלתי לצ'וטט איתו.
הוא סיפר לי שנפרד מזו שהיא עכשיו האקסית שלו, לפני 4 שנים (!) ואני אמרתי בקול רם, למחשב, "אז למה לא התקשרת אליי?" אבל בו ברגע הבנתי שלפני 4 שנים עוד לא הייתי מוכנה.
במשך 9 שנים חלמתי שהוא יעזוב אותה ויחזור אליי. החלומות שלי אף פעם לא מתגשמים, אבל כנראה שעשיתי כמה דברים טובים בחיי. מצד שני, כשמשהו צונח אל חיקך כפרי בשל, כדאי לך להיזהר. צריך לחשוד מאוד ביוונים שמביאים מתנות, כי מי יודע כמה לוחמים מסתתרים בתוך הסוס הטרויאני הזה. אז אני לא נוגסת בתפוח, כי אולי הוא ממולכד, אלא חותכת פרוסה קטנה מהצד בסכין (כמו מל וזואי בפיירפליי).
אחר כך היו לנו עוד כמה צ'אטים ולאחר מכן שיחת טלפון מאוד ארוכה, שבה הוא שפך לפניי את כל הכאב והצער והתסכול והכעס והמרירות והבדידות שהיו בו, והרגשתי שהרעל עובר לפעפע בוורידיי שלי. הרגשתי שהשיחה הזו היא מעין closure. אני לא צריכה בחיי מישהו עם מטען חורג ונפיץ כזה שכולל גם שני ילדים. אם אני הייתי במקומו, הילדים שלי היו תמיד-תמיד במקום הראשון, ואם זה כך גם אצלו, זה אומר שבמקרה הטוב אני אהיה תמיד במקום השני. חשבתי אז שגם החלומות ייפסקו בעקבות זה. אבל הם לא נפסקו.
אחר כך נפגשנו לקפה ועוגה אצל אחותי והיה מוזר ומביך וכמעט לא דיברנו.
ערב אחד הוא התקשר אלי והפתיע אותי מאוד כששאל אם בא לי לצאת לסרט ביום שישי. עניתי לו שאני לא בטוחה שאני רוצה ללכת לכיוון הזה והשיחה נסתיימה ברוח טובה.
בלילה לא ישנתי טוב. שכבתי לישון בהרגשה שאמרתי את הדבר הנכון. בבוקר כבר היו לי ספקות. ערכתי משאל עם, הצקתי לכל דורשי שלומי וקיבלתי תשובות שונות.
חוסר המנוחה שלי גבר ובסופו של דבר אמרתי לעצמי: What the hell, זה רק סרט ואני עשויה אפילו ליהנות מזה.
בשבת שוב צ'וטטנו והשיחה היתה משעממת להפליא, שעמום שהיווה אנטי תזה גמור לסערה שהיתה לי בבטן. באמצע שיחת החידלון הזו, שלא הובילה לשום מקום, נטשתי את המחשב והתקשרתי אליו. סיפרתי שהיו לי לבטים ואולי בכל זאת ניפגש. ביקשתי רק שזה לא יהיה בסופשבוע שבו הילדים אצלו ושלא יספר לאף אחד (בגלל אמא שלו שאוהבת אותי עד כלות וחלום חייה הוא שאהיה כלתה לנצח נצחים. NOT!).
ביום שישי, שבועיים לאחר מכן, כשנכנסתי לאוטו שלו, הוא נישק אותי ולחש לי שהתגעגע אלי. אמרתי לו שגם אני. אבל לא סיפרתי לו עד כמה. לא סיפרתי לו על כמה ערגתי אליו ואיך החלומות עליו פקדו אותי לפחות פעם בחודש.
הלכנו יד ביד לסרט ובמהלך כל הסרט הוא לא עזב לי את היד. בחזרה, מתחת לבית שלי, לא יכולנו להיפרד ובסופו של דבר עליתי הביתה בשתיים ורבע בלילה.
הייתי כל כך עייפה שנדמה לי שנרדמתי ברגע שהראש שלי נגע בכרית, אבל התעוררתי בחמש וחצי בבוקר. בשבת. אני בטוחה שיש מקום כלשהו שזה נגד החוק.
קמתי ושלחתי לו הודעה ארוכה דרך הפייס, שנסתיימה במילים: "ועכשיו אני חוזרת למיטה כדי לנסות לישון עוד טיפה".
הצלחתי לישון רק עד עשר בבוקר כי אז העיר אותי סמס ממנו: "היה לי מאוד כיף אתמול" וסמיילי.
הבנתי שהוא כנראה רק התעורר ועוד לא ראה את ההודעה שלי.
אחרי זמן מה קמתי, הכנתי קפה ולקחתי אותו למחשב. ובפייסבוק שממון ודיממון. אין תגובה. ואני בכלל לא מדברת על זה ששאר החברים שלי נורמליים מספיק כדי לא לשוטט שם בשעות כאלה בשבת בבוקר.
ריפרשתי. כלום. נכנסתי לצ'אט אבל הוא לא היה און-ליין. יצאתי. שוב ריפרשתי. שוב נכנסתי לצ'אט ועדיין הוא מתחת לסהרון כחול. בשלב הזה התחלתי לדבר עם המחשב (כמו ששמתם לב, אני עושה את זה הרבה).
"למה אתה לא עונה לי?"
"תענה לי, בבקשה!"
"אבל למה אתה לא עונה לי!!"
"קיטי, אולי הוא לא ליד המחשב, אולי הוא אוכל ארוחת בוקר, אולי הוא יצא מהבית, גם לו יש חיים, את יודעת."
"אבל למה הוא לא עונה לי?"
יכולתי להצטרף לתאומות לסצנה ילדותית ואי אפשר היה להבחין מי מאיתנו בת ארבע וחצי ומי לא.
וזה רק חלק קטן מדפוסי ההתנהגות הנלוזים שחזרו אליי לאחר שביקבקתי אותם וזרקתי לים, אבל חזרו אלי עם הגאות וקפצו עלי מהבקבוק כמו גובלין הרסני.
אחרי שעה הוא התקשר. כשסיימנו לדבר, הקפה שלי היה כבר אייס קפה.
קצת אחרי זה אחותי ואני מדברות בגוגל טוק:
אחותי: בוקר זך לך.
אני: בוקר לח גם לך.
אחותי: איך היה אתמול?
אני: נהניתי מאוד. הגעתי הביתה רק בשתיים ורבע.
אחותי: מושחתת!
אני: היה ממש ממש כיף.
אחותי: אני שמחה.
אני: יו, את מה זה קולית בקשר לזה!
אחותי: אני מפרגנת לך ולכל מה שיעשה אותך מאושרת.
אני: את יודעת מה הוא סיפר לי? שכשהוא נסע אלייך, אמא שלו אמרה לו: אבל אתה לא הולך לצאת עם קיטי עוד פעם, נכון?
אחותי: אל תדאגי, הורים לא חיים לנצח.
אני: כן, אבל זאתי עוד תקבור את כולנו.
אחותי: ~צוחקת~ אגב, שכחתי להגיד לך, הזמנתי אותו לארוחת צהרים איזה פעם.
נכון שהיא בנאדם ממש טוב, אחותי?
שלושה ימים אחרי זה:
אני: אחות?
אחותי: כן, אחות.
אני: כשהזמנת אותו לארוחת צהרים, התכוונת בשבת, נכון?
אחותי: כן, מן הסתם אנשים עובדים באמצע השבוע.
אני: אל תהרגי אותי, אבל אמרתי לו שאם הוא בא אלייך, הוא יכול לבוא אלי בשישי בערב ולישון אצלי.
אחותי: משתוללת, הא?
אני: |-:
אחותי: את כבר ילדה גדולה, זה לא ענייני.
אני: את יודעת, לפני שהוא יצא, הוא אמר להורים שלו שהוא יגיע מאוחר ושלא יחכו לו, אז אמא שלו אמרה לו: אל תחזור עם עוד ילד.
ואז התחלנו את מה שאני קוראת "מרוץ העלבונות":
אחותי: אהבלה.
אני: קלפטע.
אחותי: זונה.
אני: מכשפה.
אחותי: בהמה.
כמו שאתם רואים, היא ניצחה...
פואנטה? הפי אנד? בינתיים אין לי. But stay tuned, מקסימום אני אחזיר לכם את הכסף בחזרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: