כאן יבוא פוסט כבד לאללה (!) על "התשובה לאיוב" של קרל יונג, שמצא חן בעיני מאוד, ללא ערך מוסף מיוחד, אלא סתם מין סיכום שכזה שמטרתו לחלוק עמכם דעת גדולים.
אני מבטיחה שאפצה את עצמי (ואתכם) בעתיד באיזה פוסט רדוד כשלולית בקיץ, רצוי משהו עם לקס...
למען הגילוי הנאות, לא ממש קראתי את הספר, אבל נתקלתי בחלק מרעיונותיו במקומות אחרים ואמרתי לו יפה סליחה. השתמשתי גם בכל מיני מקורות מהאינטרנט, ביניהם מאמר של מישהי מהאגודה היונגיאנית הישראלית (מסתבר שיש דבר כזה). אני לא אביא ביבליוגרפיה, כי אנחנו לא במפעל המאמרים, אבל קרדיט יהיה.
אז ככה, מה שבעיקר התחברתי אליו היה התיאור של האלוהות כבעלת אישיות כפולה: גם טוב וגם רע (benevolent / malevolent), גם בונה וגם הורס, גם עוזר, מנחם ומרחם וגם מציב מכשולים, גורם סבל ומעניש.
את הרע שהוא עושה, הוא עושה בצורה לא מודעת, משום שלאלוהים חסרה מידה מוסרית, בניגוד לבן האנוש – מה שגורם לאדם להיות נעלה עליו!
אומרת רות נצר מהאגודה היונגיאנית הישראלית: "יונג אומר שהאל היהודי-נוצרי מוצג בתיאולוגיה המונותיאיסטית באופן פרדוקסלי כבעל טוּב גמור (כביכול) שעושה רע מבלי להכיר שהרע הוא חלק ממנו, ופוגע באדם כאוות רוחו. זה אל בעל מצבי רוח והתקפי זעם הרסניים שזקוק לאהבת מאמיניו הצייתנים (במלים אחרות, אל נרקיסיסטי). זה אל שתובע בקנאות ממאמיניו את קיום החוזה איתו אבל הוא אינו מחויב לחוקי המוסר שהוא עצמו קבע. זה אל נטול מודעות ולכן גם א-מוסרי, כי כדי להיות בעל מוסר צריך להיות בעל מודעות. זה אל שאינו מודע לרע שבו, לכן הרע מודח אל דמות השטן".
הפתרון הוא בלידתו של "אלוהים טוב" בדמותו של ישו (ה-Word שלי כנראה חרדי, כי הוא מסמן לי את המילה ישו באדום), שגם הוא לא לגמרי אנושי ודי חף מ"רוע": הוא נולד ללא עיבור ולא מעורב כביכול בחטא הקדמון, וכולו טוב. אחר כך מתפלאים שכל הנשים שפרנסו את פרויד בהמוניהן השתגעו מהדחקת היצרים המיניים שלהן.
עוד משהו שמצא חן בעיני הוא היעדר הצד הנשי באלוהים, מה שאומר שאלוהים הוא סתם מנוול פטריארכאלי (זה אני אמרתי, לא יונג – אם אתם לא שומעים ממני כמה ימים, סימן שהכה בי הברק). זאת אומרת, זה לא ממש מצא חן בעיני, אלא עצם האמירה.
אמרתי את זה בעוד מקומות, בעיקר בתגובות לכל מיני דיונים שהיו בישרא, שהתנ"ך דל ביותר בגיבורות נשיות, הקול הנשי מושתק ואפילו אין לנו איזו אלה יפה ואמיצה לרפואה. רק האל הגברי מושל בכיפה.
היעדר הטאץ' הנשי הזה כנראה היה ניכר, כי מיד קמו כל מיני וניסו להשלים אותו, לדוגמא:
בספרים החיצוניים יש דמות שנקראת "חֹכמה" או בלועזית "סופיה";
הפרשנים ייחסו את החוכמה שמוצגת בספר משלי לחוכמת נשים.
שוב רשות הדיבור לרות נצר:
"הנצרות מבוססת על השילוש הגברי, כשהמהות הנשית והאימהית של הרוח לא קיימת ברוח הקודש. פולחן מריה – הנשיות נטולת הגופניות והמיניות, התחליף הנשי האנמי של האלות הגדולות הקדומות - והחדרת האיקונין שלה לכנסיות התחזק על ידי תנועות עממיות ולא על ידי הממסד הנוצרי. שוב לפנינו הנפש הזקוקה ליסוד הנשי, משיבה את המודחק, ומעלה אותו מחדש".
אני לא יודעת, אבל אם אני מניחה בצד לרגע את היותי אדם מאמין, נעים לי להשתעשע בתיאוריה שכל העיסוק הזה באופי האמביוולנטי והדואלי של אלוהים בא בעצם לשקף אותנו עצמנו, את מבנה האישיות שלנו. אולי התהליך ההיסטורי של התפתחות האל מסמל ומשקף את התהליך ההתפתחותי של היחיד. לא כל כך הבנתי מה יונג אומר על זה, אבל נראה לי שהוא מתייחס לאל כיישות חיצונית לנו (למה? אלוהים זה לא ארכיטיפ?). ואם אני טועה, אשמח אם מישהו יאיר את עיניי.
"אם ארכיטיפ פירושו מהות פוטנציאלית, הרי שארכיטיפ המוסר שמבוסס על הבחנה בין טוב ורע, כפוטנציאל של התפתחות מוסר, קיים באל כמו באדם שבצלמו. ואמנם עץ ההבחנה בין טוב ורע קיים כבר בגן העדן, ממלכת האל שהוענקה לאדם לעבדו ולשמרו. האל מופיע כבר בסיפור קין והבל ובסיפור המבול כמעניש על חטאים, משמע שיש בו תודעת מוסר. התביעה למוסר מתבססת בכל התרבויות על חוק אלוהי, אבל מתברר שהאדם נתבע למוסריות גם כשמוסריות האל מכזיבה".
וכרגיל, גם פה אין פואנטה.
אם רגע ניקח את כל נושא הפילוסופי לקצה השני (ולא, אני כבר לא מדברת על יונג), לניטשה ממש לא היתה סיבה לבכות – לדעתי, הוא הפילוסוף הכי סקסי שהיה (!)
תראו איך הוא מדבר בנחישות ובקשיחות על הסבל האנושי (תרגום מאוד חופשי):
"סבל, סבל רב – האם אינכם יודעים כי רק הוא והוא בלבד יצר את עוצמתו של האדם עד עתה? המתח הזה בנפש אומללה שמולידה את כוחה, נרעדת בפוגשה הרס וחורבן, כושר ההמצאה והאומץ שלה ביכולת לשאת, לשמר, לפרש ולגבור על הסבל, וכל מה שהוענק לה בסתר: סוד, מסיכה, רוח, ערמומיות, גדוּלה – האם לא הוענק לה באמצעות סבל, באמצעות סבל רב?"
ואני יכולה לעצום את העיניים ולדמיין את סבא שלי מדבר אליי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: