"חתולים, אמר מי שאמר, ויפה אמר, יישארו חתולים, ודומה כי אין דבר שמישהו יוכל לעשות כנגד זה"
פ.ג. וודהאוז
"חתול נחוץ, כה חץ מנזק"
וויליאם שייקספיר
נילי השאילה לי את הספר "מלבד הכלב" של קוני וויליס שהוא מחווה ל"שלושה בסירה אחת" של ג'רום ק. ג'רום.
בקצרה, הגברת הבלתי אפשרית, ליידי שרפנל, מגייסת לעזרתה את מעבדת הזמן של אוניברסיטת אוקספורד בשנת 2057 על מנת לשחזר את קתדרלת קובנטרי שנשרפה בתקופת הבליץ. הספר עוסק בניסיונות למצוא את גזע הציפורים של ההגמון, שם יפה לאגרטל מחריד שאי אפשר להשמידו, גם אם נורא רוצים.
במקביל, וריטי קינדל, זמנאית שחוקרת ספרי בלשים כדוגמת אגתה כריסטי, ארקיל פוארו וסדרת "לורד פיטר ווימסי חוקר" של דורותי סיירס, מבקרת בזהות בדויה בתקופה הוויקטוריאנית, וכשהיא עדה למה שנראה בעיניה ניסיון להטביע את הנסיכה ארג'ומנד, חתולת משפחת ברינג שאצלה היא מתארחת, על ידי המשרת ביין – היא מצילה אותה ומביאה אותה להווה, שבו החתולים נכחדו ואינם.
בינתיים, גיבור הספר, נד הנרי, שסובל מסחרחורת זמן בגלל צניחות מרובות מדי אל העבר, ומחרדה בגלל ניסיונותיו להתחמק מליידי שרפנל המפלצתית והתובענית, מתבקש לתקן את הנזק שעלול להיווצר למרחב החלל-זמן, ולהחזיר את הנסיכה אל תקופתה. מעסיקיו מקווים שלאחר ביצוע משימתו, יוכל לנוח מעט בתקופה הוויקטוריאנית, הרחק מעיניה היוקדות של ליידי שרפנל.
מכאן העניינים מסתבכים והולכים.
זה ספר מעולה, מצחיק, שנון ומעניין בצורה בלתי רגילה.
בחרתי להביא כמה קטעים שהצחיקו אותי, שרובם כמובן עוסקים בחתולים.
"החתולים עדיין לא נכחדו בשנות הארבעים, ולכן ראיתי אחדים מהם לפני כן, אבל מלבד אותו כתם של פיח מבזיק בחשכת הקתדרלה, טרם ראיתי אחד מהם ער. וריטי אמרה שסחרחורת הזמן הרדימה את החתולה שהיא העבירה ברשת, אבל אני לא הייתי משוכנע שזה אינו מצבם הטבעי של היצורים האלה. הקליקו השחור-כתום ביריד הולדתה של הבתולה מרים ישן במשך כל החגיגה כולה, על גבי כרית קרושֶה בדוכן עבודות היד."
הנה שני קטעים על מה קורה שמנסים לישון עם חיות מחמד (דרך אגב, סיריל הוא כלב בולדוג מהתקופה הוויקטוריאנית):
"... ניסיתי להיכנס לבין המצעים. קל לדבר, קשה לעשות. סיריל השתלט על הטריטוריה שלו וסירב להתפנות. 'זוז הצידה!' אמרתי ושחררתי יד אחת מאחיזתה בחתולה כדי לדחוף אותו. 'כלבים אמורים לישון למרגלות המיטה.'
סיריל לא שמע בחייו על החוק הזה. הוא הצמיד את גופו לגבי והתחיל לנחור. משכתי את השמיכות אלי, כדי שיהיה לי משהו להתכסות בו, והתהפכתי על צדי, מערסל את החתולה בזרועותיי.
הנסיכה ארג'ומנד התעלמה אף היא מכל התקנות המסדירות את התנהגותם של בעלי חיים במיטה. היא נחלצה מיד מאחיזתי והתחילה להקיף את המיטה, דורכת על סיריל, שהגיב ב'אוף' נרפה, ונועצת את ציפורניה ברגלי.
סיריל דחף ושוב דחף, עד שהשתלט על כל המיטה ועל רוב השמיכות, והנסיכה ארג'ומנד כרכה את עצמה סביב צווארי והטילה את מלוא כובד משקלה על פיקת הגרגרת שלי..."
"סיריל הצליח איכשהו, למרות רגליו הקצרות, להשתרע לכל רוחב המיטה ולהשתלט על שני הכרים, כך שנשארו שוליים צרים מאוד, ואני התגלגלתי ונפלתי מעליהם כל הזמן. כרכתי את רגליי סביב עמוד המיטה ואחזתי בכיסוי בשתי ידי וחשבתי על לורד לוקן ועל החתול של שרדינגר (...)
נשמעה שריטה קלושה בדלת. זו וריטי, חשבתי. היא שכחה להסביר את שיטות הבילוש של ארקיל פוארו. פתחתי את הדלת.
לא ראיתי איש. פתחתי את הדלת עוד יותר והצצתי למסדרון, מצד לצד. שום דבר מלבד חושך. זו בטח היתה אחת הרוחות של מרת ברינג.
'מיאו,' אמר קול פעוט.
הבטתי למטה. עיניה האפורות-ירוקות של הנסיכה ארג'ומנד זהרו אלי. 'מיאו,' אמרה ונכנסה בהדרת-כבוד, בזנב מורם, קפצה על המיטה ורבצה באמצע הכר שלי.
זה השאיר אותי בלי שום מקום בכלל. חוץ מזה, סיריל נחר. לזה כשלעצמו היה אפשר להתרגל, אבל במרוצת הלילה הוא נעשה יותר ויותר קולני, עד שחששתי שהוא יעיר את המתים. או את מרת ברינג. או אותם ואותה ביחד.
ומסתבר שהיו לו וריאציות על הנושא – נהמה נמוכה, כמו רעם רחוק, נחרה, חרחור משונה שהרעיד את לסתותיו, נחרה, השתנקות, יבבה.
שום דבר מכל אלה לא הפריע לחתולה, שהסתדרה שוב על פיקת הגרגרת שלי והמהמה (בלי וריאציות) לתוך אוזני. מפעם לפעם צללתי לנמנום של מחסור בחמצן בגלל החתולה ומיד התעוררתי, הדלקתי גפרורים וניסיתי לקרוא לאורם את שעון הכיס שלי: II, III, IV פחות רבע."
והנה הקטע שגרם לי לגעות בצחוק. אני חולה, שוכבת במיטה עם וירוס מרושע במיוחד וקוראת. כשאני מגיעה לקטע הזה, אני מתפקעת מצחוק בקול רם. אני חושבת שזו היתה נקודת המפנה, שבה החליט הווירוס שלי שהוא אורז ועובר דירה.
קצת רקע. השרת ביין (שהוא מחווה מקסימה לג'יבס) מתבקש להדליק את האש באח, ולמרות שעדיין לא סיים את המשימה, מתבקש עוד להביא לנסיכה קערת חלב, מלחי הרחה לגברת ברינג, ברנדי לאורחים, להביא עששית, להביא מעיל לקולונל ברינג ועוד היד נטויה.
"ביין, שניטל עליו למזוג את הברנדי, להביא עששית ולהלביש מחצית מהנוכחים בחדר בעת ובעונה אחת, ענה מיד, 'כן, אדוני,' ופנה לצאת מן החדר."
אך מטר הפקודות לא נחלש והוא מתבקש גם להביא את הכבודה של האורחים ולשלות את סירתם הטבועה וכן לקחת תריסר מפות לבית הכומר באופן מיידי (בלילה).
ונד חושב לעצמו: "אין פלא שביין נוהג להטביע חיות מחמד בשעות הפנאי. הריגה מוצדקת, בפירוש."
מיד לאחר מכן, פוקדת ליידי ברינג על ביין להוציא החוצה את "הכלב המחריד" (סיריל המסכן).
"ביין החל להתקרב אליו, ופתאום עלתה על דעתי המחשבה שאולי הוא מין רוצח חיות מחמד סדרתי. 'אני אוציא אותו,' אמרתי."
דיברנו לא מזמן בתגובות אצל לי על תרגומי ספרים. עמנואל לוטם, שמרבה לתרגם ספרי מד"ב, הוא מתרגם מעולה ואי אפשר לשמוע אצלו את האנגלית מאחורי המשפטים. ובכל זאת, היו שני דברים שלא הסכמתי אתו. קודם כל, המשפט " מנגן לפי שמיעה" שעונה נד כששואלים אותו איך הוא מסתדר בתקופה הוויקטוריאנית ללא ידע רב מוקדם. המשפט הזה חמוד להפליא ומטאפורי, כמו נגן צ'לו שמאלתר במועדון לילה אפלולי ביחד עם להקת הג'אז שלו, ועם זאת, הוא יותר מדי "מאונגלת".
דבר שני, חתולי הקליקו בספר מוזכרים תמיד בלשון זכר (כמו שאפשר לראות גם באחד הציטוטים שלעיל), והווה ידוע לכל מי שקצת מתעניין במין המיוחד הזה, וקל וחומר לחתולאים מושבעים, שקליקו היא תמיד נקבה. אז אולי לוטם לא יודע את זה, או אולי התרגום הוא מכוון, משום שמי שחי באמצע המאה ה-21, תקופה החפה מחתולים מכל וכל – לא יודע את זה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: