אתם מכירים את המשיכה לנורא ולמזעזע? זה כמו לראות תאונת דרכים עם גופות מרוטשות, להרגיש נורא רע, אבל לא להיות מסוגלת לזוז משם.
לי זה קורה במיוחד כשאני מזפזפת לתומי ואז נעצרת על סרט שואה, קשה לי לנשום, השרירים בכתפיים מתכווצים, אבל האצבע שלי משותקת על השלט. גם אם לא רואים "כלום", אני מחכה למשהו נורא שיקרה. השבוע "נפלתי" על סרט משונה שבו יהודים מאושרים נוסעים בקרונות משא, ומסביבם נאצים מרקדים ומשתטים. היה לזה ארומה של "החיים יפים", אבל לא נשארתי עד הסוף כדי לבדוק בדיוק לאן כל זה הולך.
אותו דבר קורה לי ביום השואה. אני דבוקה לספה מול סרטים כמו "הפסנתרן" ו"רשימת שינדלר", רחוקה ביותר מהנאה, אבל מהופנטת למסך.
לפני שבועיים, יומיים לפני סוף השבוע, התחילו העיתונים לפמפם פרומואים לתחקיר של יום שישי על הניסויים שנעשים בקופים במכון ויצמן. עמדתי מול המכונה למכירת עיתונים בתחנה מרכזית, בוהה בתמונה ומרגישה איך מתחילות לעלות לי הדמעות והכעס והתסכול שהנה אני עומדת פה בריאה ו-"well fed", כמו שאומרים בסדרות הרפואה המשפטית, ולא עושה כלום בנדון ומה בעצם אני יכולה לעשות נגד הרוע הבלתי מתכלה בעולם. אפילו באפי, עם הכוחות העל-טבעיים והייעוד ומבחר כלי הנשק והכושר הגופני המדהים, לא הצליחה מעולם לחסל אותו לאלתר ולצמיתות. אז מה אני הקטנה והאימפוטנטית יכולה לעשות?
ביום שישי הוצאתי את חבילת העיתונים מהשקית, ואינסטינקטיבית שלפתי את מוסף "7 ימים" והשלכתי אותו עם הפנים למטה לערימת העיתונים הקטנה שמחכה להישלח למיחזור.
ובכל זאת, זה לא הרפה. כל השבוע זה ישב לי באחורה של הראש וניג'ס. למה אני פה? האם כל ייעודי בחיים זה להכין מצגות של דוחות כספיים ובשעות הפנאי לראות גריי'ז אנטומי? אם כל כך אכפת לי ממשהו, האם לא מן הראוי שאפעל בנושא? אבל מה? לנסוע לרחובות, לשחרר את הקופים מהכלובים ואחר כך ללכת לישון בלילה באבו-כביר? החיים זה לא דרמה מעוצבת ומודעת לעצמה של עירית לינור, ועם כל הכבוד לדרמה-קווין ששכרה חדר בתוכי וכל היום מנופפת בזרועות דקיקות ומעוטרות בנוצות טווס צבעוניות, אני צריכה לשם שינוי להיות רצינית.
התייעצתי עם אחותי והיא המליצה לא לקרוא ולא להתעסק בזה כי למה לי להכאיב לעצמי סתם.
שרה הקודמת אמרה לי שגם לכתוב על זה, נחשב לעשות "משהו". היא לא לגמרי שכנעה אותי, כי אני לא ליהיא לפיד או עינת פישביין, ואין לי טור בעיתון או ב-Ynet, אלא בסך הכל בלוג שחור ונידח עם כמה מנויים קבועים ומשוחדים. אבל לא הצלחתי לחשוב על אלטרנטיבה אחרת, אז הנה אני, מכרסמת לקהל הרבע-שבוי שלי את האוזן (יומיים אחרי זה גם שמעתי שהיתה הפגנה מול מכון ויצמן, אבל זה היה מבחינתי too little, too late).
בעניין דומה, מדי פעם בערבי שישי אני עוברת על ערימת הספרים שליד המיטה של גיסי, וראיתי אצלו את "גנבת הספרים" באנגלית. הקריאה של הטקסט בגב הספר הניבה תחושה של משהו קשה, מפחיד ומוריד לתהומות, אבל גם מסקרן. שבוע אחרי זה גיליתי שהספר הזה כבר תורגם ונמצא כבר חודש ברשימת רבי המכר.
אני יודעת כבר מחנוכה, אחרי שהצפעונית גילתה למזכירה ("אוולין"), שגילתה לי בסודי-סודות, שאחרי החג ערפגון הולך לפטר את השותפה שלי. זה לגמרי התחבר לי לכל מיני שאלות "תמימות" שנחשית הפעמונים שאלה אותי במסגרת פגישת ההערכה החצי-שנתית שלי – למשל, האם לא אכפת לי לעבור לעבודה של מ-9:00 עד 18:00. מאז אני מסתובבת עם רגשות מעורבים אבל לא רציתי לשתף אתכם בגלל גל פרנויה עכור שעבר עלי ואמר לי: מי יודע מי קורא אצלך. מזמן גירדנו את השאריות של החלב מהחנוכייה והקלוריות של הסופגניות מזמן התמקמו לנו בנוחיות על הירכיים, ואצלנו עולם כמנהגו נוהג. התחלתי לחשוב שזו אחת מאותן גחמות מפורסמות של ערפגון. אבל לא, אתמול התחלתי לשמוע ליחשושים חשודים ממולי על פיצויים וקורות חיים, כששותפתי דיברה בטלפון עם חברה (ועוד חברה ועוד חברה וגיסתה והחבר שלה, אבל מי סופר).
אני הייתי צריכה להיות במוד של לא יודעת לא שומעת לא רואה, ועם כל זה שיש ילדים רעבים בדארפור והאיראנים עובדים על פצצה גרעינית, הדבר היחיד שהטריד אותי בצורה נוראית ואובססיבית במשך 24 השעות האחרונות היה שלא נוח לי לזייף הפתעה והלם כשזה סוף-סוף "יתגלה" לי.
היום בבוקר, מספר דקות לאחר שהגעתי, השותפה שלי פנתה אלי ואמרה לי: אנחנו צריכות לדבר. טוב, הפופיק שלי לחץ על קומת קרקע במעלית והכנתי כבר את הבעת ה-"מה???? את עוזבת??" שלי. בכיס כבר היה מוכן הנאום שמודה לאקדמיה ולסוכן שלי ולקהל הנפלא הזה שהביא אותי עד הלום.
היא סיפרה לי שהיא עוזבת וזה דווקא משמח אותה כי היא צריכה שינוי והיא הולכת כבר בשבוע הבא, ולהפתעתי, משהו הקים אותי על הרגליים. ניגשתי אליה והענקתי לה חיבוק חזק-חזק ודמעות התחילו להתגלגל לי על הלחיים. ולא, שום דבר מזה לא היה מאולץ ומעושה ומלאכותי.
סיכום אתם רוצים? משהו שיחבר בין שני הקטעים?
נראה לי שבין העבודה לגריי'ז אנטומי אני הכי מגשימה את ייעודי כשאני מחוברת באמת ובתמים לרגשות שלי. כשאני לא מדחיקה, לא "מחפפת", לא בורחת, לא עוברת על יד, לא עושה "כאילו", לא חיה את חיי דרך שימשת זכוכית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: