פרק אחרון
פרק עשרים וארבעה - עוף החול עולה מן האפר
חדר המועצה נותר בתוהו ובוהו במשך זמן רב. כולם התווכחו בנוגע למי היה מעורב ומי לא ומה ניתן לעשות. בכל אופן, ההסכמה הכללית הוסטה כנגד הצופים שבאו בברית עם ישאק ותוכניותיו של מרקווית'. פרנסס ככל הנראה הובילה את ההתקפה, ובאפי מעולם לא היה שמחה יותר לשמוע את קולה החד מכעס. ישאק הגן על פעולותיו, אך מרקווית' היה רק שמוט על כיסאו, מביט על סומיקו.
סומיקו מצידה נשארה לצידם של אנג’ל ובאפי.
"הנה לך," אמר הרופא, צופה די צעיר שבאפי זכרה במעורפל מהפגישות, "הכל חבוש. באיזו מהירות דם המוהרה ירפא אותו כליל?"
"אם אני זוכרת כהלכה, אולי עשר שעות," אמרה סומיקו, "טוביאס כתב על סגולותיו פעם, אך זה היה אחד מהנושאים שמעולם לא ניסיתי לחפש בספריה."
"אז זה מה שעשית שם כל הזמן," אמר אנג’ל. קולו היה עדיין חלש, אך טוב יותר משהיה קודם, "תהיתי מדוע חזרת וקראת את יומניו של הצופה שלך."
"על פי רוב חיפשתי מידע על המאה הזו. קראתי את היומנים רק כאשר היית לידי," סומיקו אמר. "והיית, לעיתים קרובות. מוסר העבודה שלך רב מדי."
"אתה בטוח שהוא בסדר?" אמרה באפי. היא לא יכלה להפסיק להביט בתחבושות הרבות המוכתמות בדם שהיו עתה על כל גופו של אנג'ל, "הוא לא צריך, כאילו, אנטיביוטיקה או משהו?"
"רוב הפצעים כבר נסגרו," אמר הרופא, "לדעתי, הוא זקוק למנוחה, יותר מכל דבר אחר."
"תודה," אמר אנג’ל. הוא רעד מעט, ובאפי קלטה כי החדר היה כנראה קר עבור כל בן אנוש חצי-לבוש, לא כל שכן אחד שנמצא בהלם פיזי. אבל אז, יד הושטה והציעה חלוק. באפי לקחה אותו והביטה אחורנית לראות את אגת’ה.
"לא היינו פוגעות בך. באמת שלא," אמרה אגת’ה, "זה רק ש... מעולם לא חשבתי לפקפק במועצה..."
"אני מבינה, אגת’ה," אמרה באפי, "לא ידעת. הם ניסו להסתיר ממך".
"הם עשו לך אותו דבר," אמרה אגת’ה, "ובכל זאת ידעת".
"כן, אבל אני פרנואידית וערמומית שכזאת," אמרה באפי. היא שרבבה את צווארה כדי לראות את קסיאוטינג, שישבה בחלק הגבוה והרחוק ביותר של החדר, זרועותיה עדיין מחבקות את עצמה בחוזקה. "מה קורה עם קסיאוטינג?"
"היא... מה המילה שאת משתמשת בה?... מתחרפנת," אמרה אגת’ה, ובאפי התאמצה שלא לצחוק, "קסיאוטינג מרגישה שנבגדה על ידי המועצה, והיא מאוד מתביישת על נכונותה להאמין להם".
"תגידי לה שזה בסדר," אמר אנג’ל, "הם עבדו גם עלי ואלוהים יודע שהייתי כאן מספיק זמן כדי לדעת".
"לפעמים צריך נקודת מבט רעננה," אמרה באפי. כשהרופא הרים את אנג’ל לתנוחת ישיבה, באפי מיהרה לתלות את החלוק מסביב לכתפיו, "אולי סומיקו ואני יכולים לשאת אותך החוצה... או שאולי יש אלונקה בסביבה?"
"אני חושב שאני יכול ללכת," אמר אנג’ל, "ואני רוצה. לא חשבתי שאצא מכאן אי פעם".
"אעזור לך עד המעלית," אמרה סומיקו, "אבל אחזור לאולם המועצה במקרה שפרנסס תצטרך להיות יותר משכנעת."
"אני אעזור בלהיות משכנעת," אמרה אגת’ה בשקיקה.
"זה מה שאת עושה," אמרה באפי בגיחוך.
באפי וסומיקו עמדו משני צידיו של אנג’ל ועזרו לו לעמוד על רגליו. הקהל הפסיק את ויכוחיו ודמם למראהו. באפי הרגישה לפתע מעט נבוכה ואמרה, "נראה לי שאנג’ל ואני סיימנו להיום. ומישהו אחר יצטרך לפטרל במקומי הלילה."
"אני אעשה זאת," הציעה אגת’ה.
"אנחנו כבר יודעים שאת מצטערת," אמרה באפי, "תירגעי".
ישאק לא ענה ואחרי רגע קצר הבינה באפי שלא היה עוד אף אחד לאשר לה או לדחות אותה, אף אדם עם סמכות. לפחות, עדיין לא. "אז נראה אותך מחר, נכון, פרנסס?"
פרנסס הזדקפה וחייכה, "כן, בוודאי. אני מצפה לשיחה איתך. עם שניכם," היא אמרה עם ניע ראש לעברו של אנג’ל.
הוא הרים קמעה את זרועו לאישור. באפי ראתה אותו מעווה את פניו, אבל הוא הסתיר את ההעוויה במהירות, "עד מחר, פרנסס."
השלושה התחילו לנוע לעבר הדלתות בעוד המועצה מתחילה שוב להתווכח, "אתה יכול ללכת, נכון?" אמרה באפי, עדיין עצבנית כשהיא צופה בצעדיו האיטיים והמהוססים, "אתה בטוח?"
"אני בטוח...", מילותיו דעכו. באפי הביטה וראתה כי מישהו עמד לפניהם. כאשר אנג’ל דיבר שוב, קולו היה קר כפי שמעולם לא שמעה אותו. "מארקווית’".
מארקווית’ משך בכתפיו, כאילו באפי ואנג’ל היו רק מטרד, "יהיה לך את הפנאי ללעוג לי, אני בטוח," אמר, קולו צרוד, "אני... רציתי לדבר עם סומיקו..."
פניה של סומיקו היו שלווים, "התעניינת מעט מאוד בלדבר איתי לפני כן," אמרה, "אבל תאמר מה שרצית".
"את ואני...", מארקווית’ נראה מאוד בלתי נינוח, ולמרות כל תיעובה את האיש, באפי לא יכלה שלא לרחם עליו מעט. מה שלא הביא אותו לכאן, היה לפחות אמיתי. "חיבבתי אותך. חשבתי שאת חיבבת אותי. האם לגמרי רימית אותי, כל הזמן הזה?"
עיניה של סומיקו הצטמצמו "זה היית אתה שניסה לרמות אותי. אתה רימית את כולנו לגבי מטרותיך ומניעיך. אני עשיתי מה שהיה הכרחי עבור האמת, לא יותר."
מארקווית’ לקח את זה קשה, באפי ראתה, לסתו התהדקה וידיו רעדו. אבל הוא שמר על קולו יציב כשאמר, "וזה כל מה שזה אי פעם היה. בשבילך."
"אתה ידעת שהייתי נשואה לצופה שלי. אם היית טורח ללמוד משהו אודותיו, היית לומד כי הוא היה, מעל הכל, איש של כבוד," אמרה סומיקו, ובדברה על בעלה המנוח, קולה הסגיר את הרגש שמארקווית’ חיפש, "אם חשבת למחוק את זכרו בשקריך, פשעיך הם לרווחתך בלבד...", היא משכה בכתפיה, "טיפשי מצידך".
מארקווית’ נסוג מהם, ראשו שפוף. כשהשלושה חלפו על פניו אל המסדרון, מלמלה באפי, "אאוץ'. זה בטח כאב".
אנג’ל מן הסתם לא נטל חלק בפירורי האהדה שבאפי הרגישה, "הגיע לו."
סומיקו הנחתה אותם למעלית, ואז נפנפה אליהם לשלום לפני שחזרה לאולם. באפי לקח את משקלו של אנג'ל על כתפה הבריאה, בלחצה על הכפתור לקומה שלה. אנג’ל הביטה בה, "אלייך הפעם?"
"החלונות שלך חסומים," אמרה באפי, "אני רוצה שתראה את השמש."
פניו של אנג'ל אורו, והפצעים והדם היו כמעט בלתי נראים לרגע. באפי היתה עיוורת לכל דבר פרט לחיוך הזה, "אני אשמח מאוד", ואז החיוך עומעם במקצת וכל הכאב נראה שוב, "באפי, ביליתי את הלילה האחרון כל כך כועס על עצמי... חשבתי שהיתה לנו הזדמנות, לי היתה הזדמנות, וויתרתי עליה כי לא רציתי להרשות לעצמי לקוות".
"זה בסדר," אמרה באפי, מלטפת את לחיו בקצות אצבעותיה, "יש לנו הזדמנות נוספת, אחרי הכל."
"בזכותך," אמר אנג’ל, הוא נענע בראשו, "את יודעת, ככה זכרתי אותך."
"כאישה משוגעת מוכתמת בדם עם יתד ביד?" צחקה באפי, "למרבה הצער, זה לא מפתיע אותי."
"לא," אמר, "זה בכלל לא מה שהתכוונתי." באפי חשה אדמומית פתאומית של הבנה וגאווה, והיא קרנה אליו.
הם הגיעו לקומה שלה, עשו את דרכם במסדרון ונכנסו לחדרה. באפי נאנחה מעט באכזבה כשראתה שהשמיים מחוץ לחלון היו כבר חשוכים, "השמש שקעה," אמר אנג’ל.
"אני מצטערת," אמרה באפי, "אבל, היי, יש זריחה מתוכננת למחר."
אנג’ל הניד בראשו, והיא ראתה שהוא שוב מחייך, "היא שקעה ואני אפילו לא הרגשתי. שום דבר. זה... זה כבר לא משנה".
באפי חיבקה אותו בזהירות, ואז הזיזה אותו למיטתה. חולצתו היתה עדיין פרושה עליה, כמו גם שעון הכיס. היא הזיזה אותם הצידה במהירות, כשאנג’ל שקע בהכרת תודה על המזרון. שוב היא ראתה את התחבושות המוכתמות בדם, נתזי הדם היבש על עורו ובגדיו, "מיד אחזור," הבטיחה ורצה אל חדר האמבטיה.
היא הרשתה לעצמה מבט חטוף בראי, תוהה אם שווה להקים את אנג’ל כדי לראות את השתקפותו והחליטה שזה יכול לחכות. במהירות שפשפה את הדם של אנג'ל מפניה וידיה, ואז הרטיבה מטלית שלקחה אליו, "הנה," אמרה, "בוא נוריד את זה מעליך."
היא טפחה עם המטלית בעדינות על מצחו, ואנג’ל הביט בעקבות האדמדמים שהיא הספיגה, "דם אנושי," אמר, "אני יכול להריח אותו, אבל הוא לא אומר לי שום דבר. לא גורם לי להיות רעב. זה רק... דם."
באפי המשיכה לנקות אותו, מנגבת את חזהו, מתפעלת בעשותה כך מחמימות עורו מתחת לאצבעותיה. היא הושיטה ידה למותניו, היססה, ואז החלה להסיר את מכנסיו. "חייבת להגיד לך," אמרה, "חשבתי שבפעם הבאה שאוריד את בגדיך, זה יהיה לגמרי שונה מזה."
"זה לא איך שאני ראיתי את זה גם כן," הודה אנג’ל. באפי טיפלה בקפדנות בדם מהפצע שגרמה לירכו.
רק לאחר שסיימה וזזה ממנו לרגע כדי לוודא שהכל ירד, זה פתאום התחוור לה. אנג’ל שכב במיטתה, עירום, מביט בה, לגמרי אנושי עכשיו, שום קללה שתעצור אותם...
"באפי...", אמר אנג’ל, מביט בה ברעבתנות. היא לקחה נשימה עמוקה, מרגישה גל מוכר של תשוקה, גל לא מוכר של אפשרות...
היא פשטה את בגדיה במהירות, עומדת עירומה לפניו לרגע. החום בעיניו תאם להתלקחות הרגש ולהזדקקות שנבנו בתוכה. רק לראות אותו, להיראות על ידיו, יצר מין רעב שאפשר היה לספקו רק כשיהיו סוף סוף באמת יחד, גוף ונפש.
היא טיפסה אל תוך המיטה עם אנג’ל, מושכת אותו קרוב, וברגע זה הוא הביט עליה ואמר, "אווו! אוה, אוה, לא."
"אההה," באפי גנחה כשניסתה למצוא את האיזון על זרועה הפצועה שלה, ואז נפלה בחבטה לצידו, "אוה, רעיון רע."
"רעיון טוב," אנג’ל תיקן אותה, "עיתוי רע. לעזאזל".
"תמיד יש משהו," אמרה באפי, "למה הדם של שד המוהרה לא יכל לעבוד על המכה הראשונה?"
"בגלל ששאר הפשעים היו אמיתיים," אמר אנג’ל, "הכוחות נתנו לי להיענש עבור הפשעים שביצעתי. הם הצילו אותי לפני שמתתי בגלל הפשע היחיד שלא ביצעתי," הוא נאנח ואז הביט עליה בחיוך עגמומי, "חיכיתי 350 שנה. אני יכול להחזיק מעמד עוד לילה. במיוחד כשאני יודע שתהיי כאן בבוקר."
"אני חיכיתי רק שנתיים וחצי," אמרה באפי, "אבל אני לא חושבת שאני יכולה עוד לחכות". היא השתמשה ביד הבריאה שלה להרים את עצמה. למרות שהיא היתה עדיין עייפה וכואבת, הרגשות הללו נמוגו במהירות אל מאחורי הקלעים. כל מה שנשאר היה משהו שחלקו היה תאווה, אך יותר מכך – רוך מדהים.
באפי הזיזה את עצמה, כך שתוכל לשים את רגליה משני צידי גופו ואז רכנה מעליו ונישקה אותו בעדינות על שפתיו, נזהרת שלא לשים את משקלה על גופו בעשותה כך. הוא החזיר לה נשיקה, אך אז משך עצמו ממנה, "באפי... את בטוחה...?"
"אני בטוחה". היא שמה את ידה על מרכז חזהו, ממש מעל ליבו. עורו היה חמים, ליבו פעם כנגד כף ידה. חזהו עלה וירדה עם נשימותיו. היא נזכרה בדממה הקרירה של גוף הערפד שלו. מוזר שהיא חשה כאב פתאומי של אובדן. עוד חלק של עברה ... עברם... נמחק על ידי הזמן, "אנחנו נפתור את זה. אתה תראה."
אנג’ל שם אחת מידיו על שלה והיא קלטה שהוא רועד במקצת, "אני יודע שאנחנו לא צריכים לפחד יותר," אמר, "אני יודע את זה, ועדיין..."
"שששש," לחשה באפי, רוכנת מעליו לנשיקה נוספת, "אני אטפל בך יפה."
* * *
באפי הביטה דרך כיפת הזכוכית של הגנים, מתבוננת באור השחר הורדרד. אנג’ל יראה את כל זה בעוד מספר דקות כאשר תעיר אותו עם ארוחת הבוקר האמיתית הראשונה שלו מזה כמה מאות שנה...
היא החלה ללכת במהירות דרך המטע, מחפשת אחר האגסים הטעימים שאכלה לפני כמה שבועות. הדשא היה רך מתחת לכפות רגליה החשופות, והאוויר היה קריר ורענן. באפי הרגישה כאילו היא יכולה לצוף, להגביה עוף אל מה שהצטרכה, ואז לדאות שוב אל אנג’ל. אך כשהחלה לרוץ אל העץ הנכון, היא השתהתה לדקה. היא נזכרה בסקיי יושבת שם, חיוך גדול על פניה הצעירים.
זה עומד להישאר איתי לזמן מה, חשבה. כנראה לנצח. כמו דקירתה של פיית' או שליחתו של אנג’ל לגיהינום. אני מייחלת כל הזמן שהדברים האלה ייעלמו, אבל אני לא חושבת שזה יקרה אי פעם. רציתי לשים את כל הנטל הזה מאחורי, אבל זה לא עובד ככה. את רק ממשיכה לשאת אותו עד שהוא נעשה חלק ממך ואת לא מרגישה עוד את המשקל.
פעם קו מחשבה זה היה מדכא אותה. עכשיו, זה נראה פשוט ואמיתי, משהו שאין צורך להתחרט עליו, רק להיות מודע לו.
באפי פסעה אל העץ לקטוף כמה אגסים עבור ארוחת הבוקר של אנג'ל, אך ריחו של הפרי הזכיר לה שלא אכלה מזה זמן רב. הראשון שקטפה מהענף הלך ישר לפיה. המתיקות שלו היתה הנאה פיזית טהורה, והיא טרפה אותו בחמדנות, ומעת לעת אפילו ליקקה את המיץ מאצבעותיה.
מיד כשסיימה, לכדה באפי במבטה מראה של דמות נוספת בגן. היא ישבה במה שנראה כמו מדיטציה, אך כאשר באפי התקרבה, היא הביטה מעלה, "היי, את שם, גברת מדברת אנגלית," אמרה באפי.
"בוקר טוב, באפי," אמרה סומיקו, "מה שלום אנג’ל?"
"נהדר," אמרה באפי, "הרבה יותר טוב. הוא התעורר לכמה זמן לפני כמה שעות, ובדקנו אותו. הוא יכול, את יודעת, להסתובב קצת עכשיו, וחזרה לו התחושה בגפיים והוא שוב גמיש, והוא יכול לשאת את משקלו על הידיים ו... אה...", באפי ניקתה את גרונה. סומיקו חייכה אליה בידענות. "הוא בסדר. ממש ממש בסדר. ואנחנו צריכים נושא אחר. אז מה נגמר באולם המועצה? אני מתכוונת, מה קרה?"
"רוב הסלנג שלך די מובן מהקשרו," אמרה סומיקו, "המועצה שלחה לטאואר את רוב הצופים שהיו שותפים בחתרנות תחת המאבק בערפדים. ישאק נמצא פטור עקב גילו, אך הוא מרותק לחדריו לעת עתה, וכנראה גם לעתיד לבוא. פרנסס משמשת כמנהיגה זמנית עד שיבחרו אחר, אך אני חושדת שהיא תיבחר שוב."
"כל הכבוד, פרנסס," אמרה באפי בחיוך, "היא די נוקשית, אבל היא בנאדם טוב, באמת."
"אני מבינה את זה עכשיו," אמרה סומיקו כשבאפי התיישבה על הדשא איתה, "חשבתי כך ואפילו חשבתי להפוך אותה לאשת סודי ברגע מסויים. עם העזרה שלה, הייתי מוצאת את ההוכחה שהצטרכתי הרבה יותר מהר. בזמן, אולי, להציל את סקיי. ולחסוך ממך את הכאב של לנסות לעצור אותה." עיניה של סומיקו היו עצובות, "אבל לא רציתי לבטוח בה והספק שלי הוביל אותנו לכאן."
"הספק שלך לגמרי הציל את היום," אמרה באפי, "אל תקלקלי." היא הביטה על סומיקו והחלה לחייך ולנענע בראשה, "איך הצלחת לעצור בעצמך מלדבר?"
"זה לא היה מאוד קשה בהתחלה," אמרה סומיקו, "הייתי כמו כולכן - בהלם. המקום הזה היה מוזר בשבילי בצורה יוצאת דופן. וידעתי שלא אראה את טוביאס שוב. היו לילות שחשבתי שאמות רק מהכאב הזה. לא רציתי לדבר. הזמן היחיד שכמעט התפתיתי היה כאשר היה לך כל כך קשה, מוקדם יותר", הבעתה של סומיקו היתה טובה, "לפני שמצאת את אנג’ל שוב, חששתי לך. עוד מספר ימים והייתי מדברת, כדי להבין עד כמה היו נסיבות חייך באמת נואשים."
באפי הרכינה ראשה, "עשית עבודה לא רעה בלטפל בי בכל מקרה," אמרה, "דרך אגב, תודה על זה."
"זה עזר גם לי," אמרה סומיקו, "האחרות התמקדו בלהיות קוטלות. אבל אני יכולתי לחשוב רק על מה שאיבדתי."
היא היתה שקטה לרגע ובאפי חייכה אליה, "ספרי לי פעם על טוביאס".
"אני אשמח", אמרה סומיקו.
"ואני עדיין נדהמת שהשגת את כל המידע הזה ונכנסת לתוך ה... הממ... ראש של מרקווית', ועשית את כל זה בלי לומר מילה."
"בכנות, החלק הזה היה די פשוט. כשאף אחד אינו חושד שאת יודעת משהו, באפשרותך לעשות הכל. ואם הייתי צריכה לגלות עוד, הייתי עלולה לעשות משהו שגוי... אנשים תמיד מיהרו להסביר, למרות שכביכול לא הייתי מסוגלת להבין. למשל, בתחילה העמדתי פנים שאני תוקפת את אנג’ל באולם המועצה, ואת סיפרת לי את כל הסיפור. הקושי היחיד היה..."
"מה?"
"... לא לצחוק". סומיקו החלה לצחקק בהעלותה הבעה מוגזמת על פניה ובטופחה על חזה בידה, "אנחנו - קוטלות. קוט – לות".
באפי עשתה פרצוף כשסומיקו נפלה מצחוק על הדשא, "תסתמי ת'פה," אמרה, "ניסינו לעזור."
"אני יודעת," אמרה סומיקו בקול חנוק, "אבל העיניים הגדולות שכולכן עשיתן..."
בזמן שסומיקו ניסתה לאסוף את עצמה, באפי התחילה אף היא לצחוק, "איך ידעת שהם לא ימצאו מישהו שמדבר יפנית?"
"לא ידעתי," אמרה סומיקו, מנגבת את לחייה, "בהתחלה, למעשה, העמדתי פנים שאיבדתי את הזיכרון. זה היה עובד גם במקרה הזה."
באפי חייכה ונופפה כאילו ראתה מישהו אחר, "כולנו קמנו היום עם שחר, מה?"
פרנסס באה, נראית יותר סחוטה ומקורזלת מאי פעם, "הו, לא מצליחה לישון. יש יותר מדי דברים לחשוב עליהם..."
"נטל העוצמה," אמרה באפי, "באסה."
"אבל יהיה לך את באפי לעזור לך," אמרה סומיקו, "היא זאת עם כל תוכניות המלחמה."
"היי!" מחתה באפי, "התחלתי את המהפכה אתמול. אנהל את המלחמה מחר. אבל אני רוצה לבלות את היום נטולת אחריות, לבלות עם הבחור שלי, בסדר?"
"קחי כמה זמן שאת צריכה," אמרה פרנסס, "אבל אני צריכה מישהו... אולי אחת מכן... ליטול על עצמו פרוייקט עבורנו בקרוב."
"איזה פרוייקט?" אמרה סומיקו.
"חסרה לנו קוטלת," אמרה פרנסס, "הנערה שנקראה לאחר מותה של סקיי איננה אחת מתלמידותינו כאן במצודה."
"האם את יודעת היכן היא ?" שאלה באפי.
"למרבה המזל, כן. קיבלנו הודעה מאוחר אתמול בלילה מאחד מאנשי הקשר שלנו בצפון אירלנד. נערה בת 15 בשם רות היא כנראה הנבחרת. צפינו בה כשהיתה קטנה, אך חשבנו שאין שם פוטנציאל. ללא ספק, נצטרך לעבוד על השיטה עוד קצת."
באפי חשבה על זה לדקה, "אני לא יודעת אם לשמוח בשבילה או לרחם עליה."
"תהיה לנו עזרה," אמרה סומיקו, "והפעם, תהיה לה מועצה שתהיה לצידה."
"בדיוק," אמרה פרנסס בשמחה, "אנחנו ברי מזל שהיא נקראה כה סמוך ללונדון, אך זה עדיין יהיה מסוכן, להביא אותה לכאן להתאמן. והיא חייבת להתאמן."
סומיקו הרימה גבה, "ואת רוצה אחת מאיתנו שתיקח על עצמה את הנסיעה."
"מגניב," אמרה באפי, "טיול."
* * *
כשבאפי חזרה לדירתה, אנג’ל היה כבר ער, יושב על הספה שלה וטורף קערה של גרנולה כאילו זה היה הדבר הטוב ביותר על פני אדמות. היא עדיין יכלה לראות את סימני המשפט של אתמול על עורו, אך החבורות היו כבר חיוורות. הוא הסב מבטו באי רצון מהרחובות שטופי השמש, אבל כאשר פגש את עיניה שוב, הוא קרן. "בוקר טוב."
"הבאתי לך תפוחים ואגסים", אמרה, מפילה אותם על הספה. "כל כך לא רציתי שזרעי ציפורים יהיו ארוחת הבוקר האנושית שלך אחרי המון שנים."
"את צוחקת?" אמר אנג’ל, "זה נפלא".
"אתה באמת חושב ככה, אה?" באפי הגישה אחד מהאגסים לפיו, "תטעם."
הוא נגס והיא צחקה בקול רם כשראתה את ההנאה המופתעת בעיניו. כשאנג’ל לעס לאט, נוצר בגלוי כל רגע, באפי לקחה ממנו בזהירות את קערת הגרנולה והניחה אותה על השולחן, "אוה, אלוהים," הוא מלמל, "זה נהדר."
"שמחה שאהבת", היא רכנה ונישקה אותו נשיקה מהירה, שפתי שניהם היו מתוקות. ואז היא הניחה לו לחזור לזלילת האגס. היא לקחה תפוח עבור עצמה ואמרה, "פרנסס היא הבוסית הגדולה עכשיו."
"איפה ישאק?" שאל אנג’ל, ולמרות שניסה להיראות קר רוח לגבי זה, באפי יכלה לשמוע את הכאב בקולו.
"הוא עדיין כאן," אמרה, "הם שמו אותו במעצר בית או משהו כזה. אתה יכול ללכת לדבר איתו, אם אתה רוצה."
אנג’ל חשב על זה לרגע, "אני חושב שזה מה שאעשה," אמר, "לא עכשיו. לא בקרוב. אבל יום אחד."
"אז," אמרה באפי, "אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם זה יהיה קל יותר להעביר את הדברים שלך לכאן, או להעביר את הדברים שלי אליך ולהיפטר מהלבנים מעל החלון שלך."
"אני חושב שהדירה שלך מוצאת חן בעיני," אמר אנג’ל, "זה קרוב יותר לקוטלות האחרות, הנוף נפלא ונראה לי שאני זוכר שהיה שולחן במטבח."
היא גיחכה, "הרבה, הרבה אטרקציות פה ב 'מקום של באפי' ".
"אני רק שמח שאנחנו סוף סוף כאן", אנג’ל הביט בה ולקח נשימה עמוקה – ונחוצה בצורה נפלאה. הוא רכן אליה ונישק אותה שוב, לאט יותר ויותר בעדינות הפעם, "מעולם לא חשבתי שאהיה כה מאושר, אי פעם שוב."
"גם אני לא", אמרה, מעבירה את ידה דרך שיערו הלא כל כך קצר עתה. "אבל אנחנו צריכים להסדיר בינינו כמה דברים, טוב?"
"מה שתרצי," אמר אנג’ל.
"תפסיק לשמור סודות. אם מישהו ייתן לך גורל בבקבוק, או כל דבר חשוב אחר מעדות ה-'היה רצוי שתזכיר'? אתה מספר לי הפעם."
"מבטיח," אמר אנג’ל. כאשר הביטה בו בפקפוק, הוא נאנח, "אני מתכוון לזה."
"נראה," אמרה באפי, מכרכמת את פניה בזעף מעושה, אולם אז נעשתה רצינית יותר, "ואני לא רוצה להרוס את היום, אבל אני רק רוצה שזה יוסדר מהתחלה," היא לקחה נשימה עמוקה, "כאשר אמות..."
"באפי ...", פניו היו מיוסרות.
"אל תעצור אותי. אולי אתה אנושי עכשיו, אבל אני עדיין קוטלת, ושנינו יודעים איך זה עובד, אוקיי? כשאמות, אל תרשה להם לקחת קצווה משיערי. תניח את הסוודר הישן ההוא בתוך המדורה ביחד איתי. תוודא שהם לא מחיים אותי שוב", היא הביטה בו ברוך, "אלו הם החיים האחרונים שלי, אלה שאני מתכוונת לחיות איתך, היחידים שאי פעם ארצה או אצטרך, וכאשר הם יסתיימו, אהיה רק אסירת תודה על מה שהיה לי. תבטיח לי."
הוא נשק לה בחוזקה במשך זמן רב. כששחרר אותה לבסוף, אמר, "אני מבטיח". והפעם לא היו לה ספקות.
"מה איתך?" אמרה, "יש איזה תנאים שאתה רוצה בהסכם הממון?"
אנג’ל נענע בראשו, "יש לי כל מה שאי פעם רציתי, כרגע". היא נישקה אותו הפעם, מניחה את ידיה על חזהו ומרגישה את לבו פועם כנגד כף ידה. כשניתקה ממנו, אמר, "אבל בבקשה תפחיתי את מספר הפעמים שאת חייבת לשפד, לדקור או לנקב אותי."
"אעשה מה שאוכל", היא התרפקה עליו והם ישבו בדומייה על הספה, צופים בעיר ואוכלים את ארוחת הבוקר שלהם במשך זמן רב למדי. באפי הרגיש כמעט הלומה מאושר וסוג של הכרת תודה - לא לאנג’ל, או לפחות לא רק לו, אלא לכל אחד וכל דבר שהביא אותה למקום הזה, ברגע זה. זה עיצב אותה כאדם שיכול לפסוע בעולם הזה, ולא משנה מה המחיר.
מוות הוא המתת שלי, היא הבינה, כי הוא גורם לי להעריך את חיי. אפילו הדברים הקשים, הדברים האיומים שניסיתי כל כך בחוזקה להדחיק. הרגעים הללו עיצבו אותי למה שאני, כמו גם הכיף והאושר והאהבה. הקוטלת הראשונה לא אמרה לי שמוות הוא מתנת הקוטלת. זוהי המתנה של היותי אנושית.
המחשבה על הקוטלת הראשונה הזכירה לה, "הו, לפרנסס יש משימה בשבילנו, אם נסכים לקבל אותה", כשאנג’ל הביט בה בשאלה, היא הסבירה, "עלינו להגיע לצפון אירלנד לאסוף קוטלת חדשה, שאיכשהו חמקה בתהליך הסינון."
"זו נסיעה ארוכה," אמר אנג’ל, "ומסוכנת".
"כן, ולונדון נורא בטוחה בזמנים אלו של אף פעם!"
אנג’ל הביט בה בסקרנות, "את באמת רוצה ללכת, נכון?"
"כן", אמרה באפי, מפתיעה את עצמה, "אני באמת רוצה. הרגשתי טוב בפעם הראשונה שיצא לי להביט בעיר בתנאים שלי. רע ככל שזה היה לפחות ידעתי בעצמי. יכולתי לראות. והיו שם עדיין סימני חיים בכל מקום. אני חושבת שהייתי רוצה לדעת אם זוהי האמת כשאתחיל לראות עוד קצת מהעולם. חוץ מזה, היי, נוכל ללכת לבדוק את פסל החירות, קבור כולו בחול, ולעשות חיקויים נהדרים של צ'רלסטון הסטון".
"הייתי מבין את הבדיחה הזו לפני 350 שנה?"
"כנראה שלא. אתה מוכן לטיול, קאובוי?"
"אני אלך לכל מקום שאת תלכי", אמר אנג’ל, "אני רק דואג, זה הכל", פניו היו רציניים יותר כשהושיט ידו להזיז קצוות שיער מפניה.
"אל תדאג", חייכה באפי, "אתה בטוח כשאתה איתי" .
הסוף
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: