miss kitty fantastico

בוקר אופטימי של יום שני. אל דאגה, הוא תיכף יקבל הפוכה לפרצוף וזה יעבור לו.

אני עולה על הרכבת של שמונה בבוקר ופותחת ספר של סופר שבדי חופר.

בשמונה אפס אפס הרכבת יוצאת.

אחרי כמה מאות מטרים אנו נעצרים. הפקח מודיע בכריזה כי "בשל הוראות הפיקוח (מי??), הרכבת חוזרת לתחנה ותצא שוב בשמונה ועשרים".

שמונה ורבע, אנחנו ממתינים בתחנת המוצא, גמעתי כבר כעשרה עמודים. הפקח שוב מפציע ומודיע כי "כל מי שיושב ברכבת, מתבקש לפנות אותה. בשל הוראות הפיקוח (מי???), הרכבת הנוכחית נוסעת ללוד והרכבת הבאה לתל אביב תצא בשמונה ארבעים".

אני על הרציף, יושבת על לבלז שרוחבו שני סנטימטרים. בינתיים הרציף מתמלא בנוסעים של שלוש רכבות.

להפתעתי הרבה, הרכבת של שמונה וארבעים אכן מגיעה ואכן יוצאת בזמן.

היא מתמלאת מפה לפה ובכל תחנה אוספת עוד ועוד אנשים שנדחסים אחד אל השני כמו שפרוטים בשמן מקולקל.

בתחנת ראש העין נשמע שוב קולו האהוב של הפקח, שמודיע כי "בשל עומס ברכבת, מתבקש כל מי שעומד – לרדת, ולא – הרכבת לא תמשיך".

הנוסעים העומדים משימים עצמם חירשים, הכול רוצים להגיע לעבודה לפני הצהרים. הפקח חוזר על ההודעה וכמה עומדים פראיירים יורדים מהרכבת. למרות שלא כל העומדים ירדו, הרכבת ממשיכה בדרכה.

בתחנה של פתח תקווה מודיע קולו החם של הפקח כי "הרכבת תתעכב מספר דקות בשל מפגש רכבות. עמכם הסליחה". כולם בקרון, עומדים ויושבים יחד, פורצים בצחוק.

לאחר 25 דקות של עמידה בתחנה (!) אנו שוב זזים.

הגעתי לעבודה בעשר בבוקר.

במוצ"ש שעברה הודיעו על ביטול קו הרכבת שלי בשל הוצאת קרונות משימוש. הוקמה ועדה לבדיקת מקור השריפה שהיתה, והיא תחליט אם לתקן את הקרונות או לא. כל זה מעניין לי את פלח הטוסיק השמאלי, כי מיום ראשון אני נוסעת באוטובוסים ושואלת את נפשי למות, תוך כדי איחולים יצירתיים למנכ"ל רכבת ישראל, מנכ"ל אגד ובאופן כללי כל מי שנקרה בדרכי ולא בא לי טוב בעיניים.

כל העניין הזה צפוי לקחת הרבה זמן, וזה מקור דכאוני העיקרי.

עכשיו כל בוקר אני קמה מוקדם, כשהשעון מצלצל עוד חושך בחוץ. כשאני חוזרת מהאמבטיה, השמיים כבר מקבלים גוון אפור-קיא אטרקטיבי.

למזלי, אני עולה תחנה לפני מרכז העיר ולכן יש עוד שניים-שלושה מקומות פנויים באוטובוס. כשעולה כל האספסוף במרכז, האוטובוס כבר מקבל צביון של קופסת מושטים מעושנים בשמן ממוחזר, כשההמון צובא על הדלתות מבפנים משני הצדדים, ומדי פעם איזה חייל טועה לחשבני כמדף ומניח על ראשי את הצ'ימידן שלו. אכן כיף.

אמנם אני חוסכת ככה כמעט 300 ש"ח על נסיעות, אבל אין מחיר למהירות ולנוחות של הרכבת.

אני גם לא מצליחה לקרוא הרבה כי בשבע בבוקר אני לא מסוגלת לקרוא, זה יותר מדי לפני הקפה שלי, ובערב הנהג בדרך כלל מכבה את האור.

אני ממש לא מבינה למה לא עושים רוטציה בין הקווים: חודש סוגרים אותנו ובחודש הבא סוגרים אותם. איך אפשר לחיות ככה???

בזמן האחרון לא טוב לי בעבודה.

חלמתי שהבחורה שעובדת איתי מחייכת אלי ואומרת לי: "אני מצטערת" וכשאני שואלת על מה, היא עונה לי שאני חייבת ללכת הביתה. לתמיד. משום מה אני לא מרגישה עצובה. אני רק חושבת שלא מגיע להם שאביא עוגה.

היא מארחת חברה במשרד, המגשיות ריקות ואין עבודה. בינתיים אני מסתכלת מה מהחפצים האישיים שלי אני יכולה כבר לקחת הביתה. יש בארונית שלי עוגה (אני טועמת לראות אם היא עדיין טרייה וחושבת שצביטה של עוגה בין אגודל ואצבע לא "תעלה" לי בנקודות) וגם צלחת עם פרוסות לחם וריבה לייט. על הלחם יש כבר עובש ירוק, אז אני זורקת את הצלחת. אני מוצאת גם אוסף של מטבעות ומסדרת הכול בקופסה שנראית כמו קופסת תכשיטים.

סוף היום. היא אומרת לי "מחר אני לא אהיה ואת עובדת בוקר" ואני חושבת לעצמי: האם אני לא עובדת כל יום בוקר?

פיטורין ואבטלה הם חרדה שיש לי כל הזמן בתת המודע, אבל לא ספציפית עכשיו (אין להם סיבה לפטר אותי, בדיוק להפך). אבל ההתעסקות בעבודה והתשישות הנפשית והמועקה שהיא גורמת לי נותנים את אותותיהם.

אני מרגישה ששמו אותי במקום לא טוב. רוב העצב נובע מכעס על עצמי.

אני חושבת מה המאמנת שלי היתה אומרת, ולא צריכה יותר מדי זמן מחשבה כדי לדעת.

אני יודעת שאני כבר לא אותו אדם שהייתי לפני חמש שנים, אך משום מה מרגישה רילפס בסיטואציה הספציפית הזו. שיתוק בלתי מוסבר. חוסר יכולת לבחור ולבצע מבין אופציות הפעולה שלפניי.