.

פעם הייתה לי חברה מאוד קרובה, נקרא לה ס'. היא תמיד הייתה שם בשבילי. תמיד מוכנה להקשיב, תמיד ידעה מה להגיד או לעשות כדי שאני ארגיש טוב יותר. אבל לאחרונה די ניתקנו קשר. כן, זאת הייתה מיוזמתי. אחרי המון זמן שאמרו לי לוותר על לחברות הזאת. שהיא לא באמת שם בשבילי, שאני צריכה למצוא חברות אמיתיות (כי היא לא..) ואני לא הקשבתי. רציתי להיות איתה. רציתי שהיא תהיה זו שתעזור לי.

אבל לאחרונה קרו כמה דברים שגרמו לי להבין שהיא לא באמת חברה.

בכמה דקות קרבה שיש בנינו ביום, אני נזכרת בה ואיך היה לנו כל כך קל פעם. איך היא תמיד גרמה לי להרגיש כאילו אני היחידה בעולם. כאילו אני הכי מיוחדת.

אני קיבלתי את כל התשומת לב שהייתה חסרה לי.

נכון, זה קצת הרבה לבקש מחברה, אבל היא אף פעם לא התלוננה.

ובכל זאת, בחרתי.

וכן נורא קורץ לי לחזור, לחבק, לשפוך... לעשות את כל מה שהיינו פעם.

אבל אני רוצה להיות בריאה..

אני מנסה.

- - -

היא לא שמה לב. פעם (כשעוד הייתי מוסיפה לינקים) היא הייתה יודעת.

אבל היא לא שמה לב.

זה לא שלא רמזתי, וגם הרגשתי ממש רע, להיות לידה בלי..

כמו לשבת בבית כנסת בלי טלית.

אז היא מכניסה לעצמה דברים לראש, שאני לא בסדר..

זה הפך לכל כך מובן מאילו שאני לא בסדר כשאני אצלה, ודווקא לזה לא הייתה לה תגובה.

- - -

אנחנו כבר לא מדברים.

מחקתי את הSMSים ממנו. אפילו את האלה שהיו ממש מתוקים, כמו הזה עם השוגר ליפס, או הזה שבו הוא אמר לי שאני ממש מיוחדת.

זה מוזר איך כל זה נעלם.

עוד יותר מוזר שמצאתי נחמה בשיר של רוני סופרסטאר. אני עוד אכתוב על זה סיפור, פשוט כי זה קל מידי. אבל עיקר העניין הוא "כי אתה לא רואה אף אחד ממטר. אתה מי שאתה וזה בסדר"

וככה הוא. וכמו שרוני אומרת זה בסדר. ואם רוני אומרת...

- - -

אני מנסה.

כל יום שנהיה לי קצת קשה מידי, אני מנחמת את עצמי בעובדה שיש לי את האופציה.

היא תמיד שם.

אבל מחר.

קשה היום, נחכה, אולי מחר יהיה טוב יותר. ואם לא, אז מחר.. לא חייבת עכשיו.

אף פעם לא עכשיו.

סיימתי.

~קייט~

זאת זוועה להכעיס את הבוס,

אבל תמיד יש פעם ראשונה.