.

'תמיד רציתי לעוף.' כתבתי במחברת. ידעתי מה אני רוצה להגיד, אבל כבר חצי שעה שאני בוהה בשורה הבודדה הזאת ושום דבר לא מתפתח. המורה אמרה שהגיע הזמן להתחיל לסיים.

הרמתי את היד שלי גבוהה. "אהה, המורה דנית?"

היא הרימה עיניים אלי. "מה יש? כבר סיימת, אז תגישי." היא לא הבינה מה הבעיה. ואני שנאתי לדבר ככה מול כל הכיתה. "לא סיימתי עדיין, אני... יש לי בעיה. את יכולה לבוא שנייה?"

היא נשפה בחוסר רצון וקמה אלי. "את יכולה להוריד את היד." היא אמרה בזמן שהיא חוצה את הכיתה.

היא הגיעה אלי והורידה לי את היד בכוח. לפעמים אני שוכחת. "מה הבעיה?" היא שאלה עוד לפני שהיא ראתה בכלל מה כתבתי.

"אני לא יודעת מה לכתוב.." לחשתי.

"אוי אלוהים!" היא הזדעזעה. "כמאט שעה שלמה שאת יושבת פה וזה כל מה שיצא לך?!" היא צעקה. כל הכיתה הסתובבה אלי, ובכוונה ישבתי בפינה האחורית של הכיתה, שנאתי שמסתכלים עלי. הרגשתי את כל הפרצוף שלי נהיה אדום, כאילו ממש אדום והיה לי כל כך חם. "אני מצטערת. ניסיתי, באמת שכן. פשוט ש.." לא יכולתי להמשיך לדבר, הדמעות עלו לי בעיניים ובגרון.

המורה התיישרה ושפשפה את העיניים שלה, "טוב. מה אני אגיד לך?" היא נשמה עמוק, וראיתי שהיא סופרת עד עשר, היא הייתה עושה את זה הרבה, במיוחד איתי. לא הייתי ילדה קלה. היא התחילה להתרחק והסתובבה בפתאומיות אלי. "תקשיבי, וכולם תקשיבו!" היא צעקה לכל הכיתה. "אף פעם אל תתחילו סיפור ב- תמיד." היא הוציאה עט אדום מהקלמר שלי ומחקה את המילה הראשונה של הסיפור שלי, שלא באמת היה סיפור עדיין.

"סליחה.." אמרתי. הדמעות כבר זלגו לי על הלחיים האדומות שלי. היא לא ענתה, רק חזרה לשולחן שלה.

הצלצול הגיע די מהר וכולם רצו החוצה להפסקה, ובדרך העיפו את הסיפורים שלהם על השולחן של המורה. אני נשארתי והמשכתי להסתכל על הסיפור שלי, על השורה המחוללת שלי. לא הבנתי למה היא הייתה חייבת להרוס לי את העדיין-לא-סיפור ככה. ועכשיו לא רק העט האדום הרס לי אותו גם כמה דמעות נשארו מרוחות עליו.

שמעתי את המורה קמה מהשולחן שלה ומתקרבת אלי. היא התיישבה לידי וליטפה לי את הראש. "מה קורה איתך היום מארי?" היא שאלה בשקט. "את כותבת כל כך יפה כשאת בבית. חשבתי לתת את המשימה הזאת ושיהיה לך הכי קל בכיתה."

"אני פ-" התחלתי לבכות עוד פעם. ניסיתי לנגב את העיניים שוב ושוב.

"אולי תגידי לי מה רצית לכתוב? ככה בעל-פה" היא ניגבה לי את העיניים והרימה לי את הראש מהסנטר, כדי שנסתכל אחת על השניה ישר בעיניים.

"מה זה בעלפה?" שאלתי, והיא הסבירה לי שזה במילים ולא על הדף. "קשה לי כשאומרים לי שאני חייבת לכתוב ולסיים תוך שעה.. המילים לא יוצאים לי."

"ובמילים?" היא שאלה. ואני הסמקתי עוד פעם. "זה עוד יותר קשה, נכון?" היא המשיכה. הנהנתי.

"רוצה לכתוב בבית?" היא שאלה.

קמתי וקימטטתי את הדף המכוער שלי, את השורה המסריחה הזאת שתמיד תשאר לבד. המורה דנית נראתה ממש מופתעת. זרקתי את מה שהיה פעם דף על הרצפה. "אני שונאת את זה!" צעקתי.

"חמודה תרגעי רגע. תגידי לי מה קרה.." היא הרימה את הדף מהרצפה וניסתה לשטח אותו.

"יש לי כל כך הרבה מילים בראש, והם אף פעם לא יוצאים כמו שצריך..." נשמתי עמוק. הגיע הזמן שאני אסביר לה. לה ולעצמי ."אני לא רוצה להגיד לך, אני גם לא רוצה לבד, בבית" הרבצתי לשולחן שלי, והכף יד שלי נהייתה אדומה וכואבת. "אני רוצה שכולם יבינו אותי. אני רוצה מילים כמו של כולם." נפלתי בחזרה לכסא שלי, נמאס לי לדבר. לא היה לי מושג אם היא הבינה את מה שניסיתי להגיד.

"תקשיבי," היא הסתכלה עלי. "אני יודעת. וזה ממש קשה לנסות לגרום לאנשים לראות את מה שאת רואה. זה קשה במיוחד כשאת קטנה. ועכשיו הכל נראה לך בלתי אפשרי." היא העבירה את גב האצבעות שלה על הלחי שלי, היד שלה הייתה קרה וזה היה נעים על הפנים שלי. "אבל כשאת כותבת אני רואה את כל העולם שלך, את כל מה שאת מנסה להגיד ולא מצליחה."

אני לא ידעתי מה להגיד, אבל היה לי טוב שהיא לידי, שהיא מנסה לפחות.

"אני אוהבת לכתוב.." מלמלתי.

"אני בטוחה, כי את עושה את זה בזמן שלך, ואני מצטערת שדחפתי אותך, ושהרסתי לך את הסיפור."

"זה לא היה סיפור בכלל, זה היה שורה." אמרתי בכעס.

"זאת הייתה שורה." המורה דנית תיקנה אותי. "וגם שורה יכולה להיות סיפור. יש לך יכולת כתיבה מדהימה, אל תותרי עליה או על עצמך" היא אמרה וליטפה לי את הראש פעם אחרונה. "עכשיו צאי לשחק עם החברות שלך בחצר."

כשגדלתי וכתבתי את הספר הראשון שלי שלחתי לה עותק ובהקדשה כתבתי:

'תמיד אמרת לנו לא להתחיל סיפור ב-תמיד- והנה הספר הראשון שלי, ואותו התחלתי במילה תמיד. קצת בדווקא.

תודה שנתת לי חלום להאמין בו ומציאות שבה אני יכולה להגשים.

תודה שהאמנת בי.

מקווה שאת זוכרת מי זו בכלל.'

וחתמתי את שמי.

עבר חודש עד שקיבלתי תשובה.

'כמובן שאני זוכרת אותך, אני זוכרת את כל התלמידים שלי.

הספר נהדר, ואת מחמיאה לי יתר על המידה. זה הכל היה בך, תמיד.

בהצלחה.'

היא חתמה את שמה. ובתוך המעטפה היא שמה גם דף שנראה די מקומט.

עליו הייתה שורה אחת, וקשקוש בעט אדום.

אני לא מאמינה שאני עשוה את זה.

~קייט~