.

לא רציתי לחשוב. עשיתי הכל כדי להתחמק מהקול שלו שהדהד לי בתוך הראש.

הסתכלתי מסביבי, הבנתי, שבלי לשים לב, עליתי על רכבת.

הלכתי, כדרכי, לקרון האחרון. שם, בלילות בהירים, כמו הזה, היה הכי שקט, והיה הכי קל להעלם.

שנאתי אותו, באמת שכן. לא רציתי לחשוב בכלל על מה נאמר, על מה  הוחלט לבסוף, מה נסגר בנינו. לא הייתי מוכנה לקבל את הסוף המתקרב. ניסיתי לעצום עיניים, להרחיק ממני את הפחד והכאב. פתאום מולי התיישבה בחורה צעירה, אולי בת שמונה עשרה, לא יותר מעשרים. היא הייתה ממש יפה. היה לה שער ארוך, מסוג הבנות שפשוט מסרבות להסתפר, היו לה עיניים כחולות בהירות על גבול האפור-כסוף, היא חייכה אלי חיוך מתנצל שאמר שאין לה איפה עוד לשבת. הקרון לא היה דחוס אבל לא היה לי כוח להתחיל שיחה במבטים. היא פשפשה בתוך התיק שלה, הוא היה פשוט, לבן כזה. אני לא הסתתי את מבטי, לא התביישתי.

הייתי מוכנה לעשות הכל כדי לשכוח.

ניסיתי לחשוב עליה, על מה היא עושה. מאיפה היא ולאן היא נוסעת. בניתי לבחורה המסכנה הזאת חיים שלמים בלי שהחלפתי איתה מילה.

היא פתחה יומן והתחילה לבדוק דברים.

קטעים מהשיחה שלנו מוקדם יותר טפטפו לתוך התודעה שלי. ניערתי הראש, ניסיתי לגרש את המילים שלו. לזרוק את הזיכרונות שחתכו אותי מבפנים כאילו אני חווה אותן בפעם הראשונה. הטלפון שלי צלצל. הוצאתי את עצמי מהכאב המשתק והרמתי את המכשיר המצפצף אל מול עיניי הכהות.

הוא מתקשר. ואני עונה. הוא אמר שהוא מצטער על איך שהכל נגמר.. הוא לא מוכן שהמערכת יחסים הכי טובה שהייתה לו אי פעם תגמר ככה. הוא המשיך ואמר שאם אני מוכנה לשקול שוב את האופציה שהוא הציג אנחנו יכולים לדבר ולפתור את זה.

הקשבתי, בהיתי דרך החלון על הנוף שרץ מולו, ממש כמוני. הוא אמר שאני לא מסוגלת לחיות בלעדיו, וזה היה נכון. אבל לא אמרתי שום דבר.

"את שם?" הוא שאל. הנהנתי. הבחורה מולי כנראה הסתכלה עלי ואמרה לי שהוא לא יכול לראות אותי. התנערתי למשמע קולה הרך, לא הבנתי איך היא מסוגלת להוציא אותי מכהות החושים שהוא כופה עלי. השתעלתי "כן" מסכן שכזה.

הסתכלי עליה ועכשיו היא התחילה לפתור סודוקו או משהו, מתוך עיתון, עם עט.

"מה דעתך? את מוכנה לחשוב על זה שוב?" הוא שאל, מנסה להבין מה קורה איתי. מגשש באפלה ממש כמוני, רק אפלה אחרת.. כל כך אחרת.

"לא" אמרתי נחרצות. הנערה מולי הרימה עיניים אלי, חשבה אולי אני מדברת אליה. "למה לא?!" הוא שאל, נחרד. "את מבינה שאת בת עשרים וחמש. עדיין לא סיימת אוניברסיטה. מה את צריכה את זה על הראש שלך עכשיו? אני לא מוכן לזה. אני לא אהיה לצידך." הוא חזר אל הטון המאיים. "אני עוזב אותך, את מבינה את זה?!?" הוא צרח. הייתי בטוחה שכל הקרון שמע אותו. "כן" אמרתי חנוקה, הדמעות זלגו עכשיו על הלחיים שלי. לא בכיתי, לא התייפחתי, רק דמעתי.

הניתוק היה חד ומפלח. המשכתי להחזיק את הטלפון כנגד אוזני ולחיי. לא נשמתי והדמעות המשיכו לבוא.

לקחתי נשימה ארוכה, מהאלה שלא באמת רוצים לקחת אבל כאינסטינקט הישרדותי חייבים, והתעשתתי. סגרתי את הטלפון אחרי שניגבתי אותו על החולצה שלי.  בחורה הסתכלה אלי במבט מובך שאמר שהיא אכן שמעה את כל השיחה. היא ניסתה להעריך אותי לפי הפלג גוף העליון שהיא ראתה מולה. היא נתקלה בעיניים שלי שבהו ישירות אל שלה. אף אחת לא עשתה דבר.

היא ראתה את כל הכאב שלי, היא קראה אותי ברגע, ואני אותה.

"איבדתי אחות" היא לחשה לי בכאב. הנהנתי, בלי להתיק ממנה את עיניי.

"איבדתי אהוב" מלמלתי בתגובה. היא הנהנה. הבנו אחת את השניה.

היא העבירה את עיניה ממני למכשיר שהנחתי על השולחן בנינו. "זה נגמר" לחשתי. "אני לא מוכנה לוותר לו. לא הפעם."

"תמיד אפשר למצוא פשרה" היא אמרה בטון כל כך בוגר. פלטתי צחוק כואב מריר. "לא כשזה קשור אליו. זה או הדרך שלו או שום דרך" אמרתי, נותנת לכאב שלי לזרום החוצה בשטף. היא הנהנה. "אני מכירה אנשים כאלה" היא נשמה עמוק, השפילה את עיניה "הכרתי.." היא נתנה מקום גם לכאבה.

הרכבת נכנסה לעוד תחנה, הבחורה קיפלה את דבריה במהירות, היא כנראה לא שמה לב שהגיעה התחנה שלה, הרכבת נעצרה והיא התרוממה. היא לא זזה, העיניים שלי היו נעוצות בשולחן.

"את באה?" היא שאלה. הלב שלי החסיר פעימה, "למה?" הרמתי אליה עיניים כואבות.

היא צחקקה, "תחנה אחרונה." היא הצביעה מחוץ לחלון.

קמתי, הרמתי את התיק שלי ואת הסלולרי. הלכתי אחריה לכיוון הדלת. "לאן את נוסעת, אולי אבא שלי יכול להקפיץ גם אותך.." היא אמרה, בקול עדין, קצת מרחם.

האמת היא שלא היה לי מושג איפה אנחנו. או לאן אני רוצה ללכת. "אהה.." מלמלתי "אולי".

היא ירדה מהרכבת והסתובבה אלי. מעליה האירה מנורת ניאון שהפיצה מסביבה מין הילה שכזאת. נפעמתי, לא יכולתי לזוז, השתנקתי.

היא חייכה. היא הייתה הדבר הכי מדהים שראיתי בחיי.

היא הושיטה לי יד, וברגע שהרגשתי את כף ידי החמימה בתוך שלה, התמלאתי בהרגשה כזאת שאני מסוגלת לעשות הכל. הייתי כל כך מאושרת.

שמתי את ידי השניה על הבטן שלי וחייכתי. אני יכולה לעשות הכל, הבטחתי לעצמי ולו.

נשמתי עמוק ולקחתי את הצעד הראשון שלי לעצמאות.

עם ידי בידה, ירדתי מהרכבת.

מנסה שוב.

~קייט~

 שטחים משמאל, הדירה שלו מימין.

ונשיקה אחת קטנה באמצע.

טיול קטן, עם בחור חדש.