.

דממה. רק מדיח הכלים עובד. הרעש שלו קורע את השקט של אחת וחצי לפנות בוקר. לא שזה מפריע מידי, הרי כל היום אני יושבת עם רעש של מזגן, רעש של המאוורר במטבח או בשירותים, רדיו באוטו... כל היום הרעשים החיצוניים האלה ממלאים לי את הראש. עושים אותי מנומנמת ומוסחת. אני צריכה צלילות.

אני צריכה שקט.

אני צריכה אותך.

בובי שלי. 

בובי מק'גי.

הבטחת לי שתהיה כאן בשבילי. שאם אני אצטרך- אתה תהיה זה שלא יאכזב.

מילים ריקות. כי עכשיו, פחות מחצי שנה אחרי ההבטחה הזאת אתה ניתקת כל קשר ונעלמת.

ורק בדממה של לפני השינה, כשאני לבד במיטה, ושקט, הלב שלי שורף. הנפש שלי קוראת לך, זועקת את שמך... נקרעת למענך. מנסה למצוא אותך דרך המרחק והדממה.

כי אתה שמת את כף היד שלך על בית החזה שלי, אז במטבח, זוכר? בלילה הנורא ההוא.. לחשת לתוך האוזן שלי שאתה מבטיח לשמור עלי. הנפש שלי שכאבה לפני, שלעולם לא בטחה בצורה מוחלטת כזו, האמינה לך. לחלוטין.

ולמה לי?

כי אתה ידעת את סודות נפשי. כי אתה הבטת על העולם כמו שאני תמיד רציתי. כי אתה הערכת אותי וראית אותי.

כי חשבת שאני חכמה.

כי חשבת שאני מצחיקה.

כי גרמת לי לגמור.. לרטוט ולגנוח.

כי הדרך שבה ניסית ללמוד את השפה שלי, הרטט בקול שלך כשהיית לוחש לי כן באוזן, שקט ושבור. כן-אמריקאי מקסים, גרם לי לפיק בירכיים כל פעם מחדש.

אבל עכשיו אני יודעת בובי. עכשיו זה נגמר.

כי אתה משכת אותי חזרה לכאן. אחרי שנה של כמעט כלום. הזעקה של הנפש אולי לא החזירה אותך אלי, אבל היא החזירה אותי לכאן.

לך תספר לחברה החדשה שלך, לזאת עם השם של הנבל מבאטמן, זאת שאני שונאת בלי להכיר בכלל... תספר לה ששברת לי את הלב. שהבטחת את העולם והשארת אותי ריקה...בסופו של דבר.

והנה סוף הסיפור בנינו.

~קייט~

(מליון חצאי סיפורים במחברת. ורק הוא נוזל לי מבין האצבעות. לא מרוצה אבל לפחות כתבתי.)