הבלוג הארגנטינאי הראשון :) גם כשחורף!!!! כן כן.
*אסאדו, אלפחורס ומאטה באיזור* |
כינוי:
בן: 35 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 4/2008
היי
מה קורה חבר'יה..
יש לבלוג הזה משמעות הרבה יותר חזקה ממה שחשבתי שאיי פעם תהיה לו.
וזה סתם בלוג שהתחיל יום אחד מבלי שום סיבה. היום זה ספר זכרונות חמוד :)
להסתכל על כל הפוסטים המפגרים שהייתי כותב פעם ולהבין כמה הכל השתנה.
אני מקווה שלכל אחד מהאנשים שהיו חלק מהבלוג הזה, או מהחיים שלי, שעכשיו הם לא כזה חלק הולך טוב.
טוב, די לכתוב מפשטים לא קשורים.
חחח..
אני כרגע נמצא בארגנטינה, רחוק מהארץ הקטנה שלנו.
אני עברתי לפה בגלל שהמשפחה שלי עברה גם כן, בגלל העבודה של אבא שלי.
אני יכולתי להישאר בארץ (וגם זה היה הרעיון שלי בהתחלה), אבל אחרי ימים ארוכים ושבועות קשות של לחשוב ולהרהר על העניין, הגעתי למסקנה שהכי טוב לי כרגע זה לעבור לארגנטינה ולדחות את הצבא לשלב מאוחר יותר בחיים שלי.
בינתיים אני לומד פסיכולוגיה באוניברסיטת בואנוס איירס וזה די מגניב.
בנוסף, אני עובד בחברה של טלמרקטינג או מכירות דרך הטלפון.
זאת עבודה די פשוטה, אבל הסביבת עבודה דיי כיפית.
עבדתי שם בערך כבר 3 חודשים, אבל הגעתי למסקנה שהכי טוב לי כרגע לעזוב את העבודה ולהתרכז כרגע יותר בלימודים ובמבחנים הקרובים.
אז אני אשיג עבודה של פחות שעות שבועיות כי לעבודה הקודמת הייתה משקל כבד במערכת השבועית שלי.
אבל אני בורח מהעניין.
חח..
מה צריך לעשות אחרי תקופה של 6 שנים שבה גרתי בישראל? לסכם אותה? לסגור אותה? לחיות איתה? ללמוד ממנה?
כרגע אני בתקופת מעבר, וכל יום כל השאלות האלה ושאלות נוספות עולות בראש שלי.
יש ימים שאני מתמודד עם ה"אבל" של לא לראות יותר את כל החברים שלי או לא לחיות יותר את החיים שלי שמה, את החוויות, את השגרה.
יש ימים שאני יושב ובוהה שעות בתמונות מתקופות קודמות ונזכר בסיפורים מצחיקים מהתקופה שבה גרתי בישראל.
יש ימים שאני שוכח לגמרי מזה שחלק ענק בחיי (כנראה החלק הכי משמעותי) עברתי אותו בישראל. כנראה, כי אני צריך לשכוח כדי להמשיך פה הלאה.
אבל זה לא אומר שזה לא חלק ממני, ושזה נעלם פתאום. (הלוואי שזה היה כזה קל, חח)
אני מרגיש שלא היה לי את ההזדמנות לעשות סיכום ממש, ואני יודע שזה בטח לא פה המקום שאני הכי צריך לעשות את זה, אבל למה לא.
עברתי כ"כ הרבה כדי להגיע לאן שאני היום... הייתי ברעננה, אחרי זה בקדימה, אחרי זה בכפ"ס.. וכשהייתי בכפ"ס הייתי ב-חטיבה אחת ו-2 תיכונים.. וכל מעבר זה להכיר אנשים חדשים וגם כנראה להכיר את עצמי יותר דרך אותם אנשים.
אבל אין, אין מה להגיד. ההרגשה אף פעם לא הייתה נכונה עד שהגעתי לתקופה האחרונה, ובה הכרתי את מי שהיום הם החברים הכי טובים שלי (+נ-הקטנה) והייתי במקום כ"כ טוב, של לצאת מתי שבא לי. ללכת למסיבות, לדבר עם אנשים, לשתות, לנהוג, ללמוד.
ופתאום חתכו לי את השורשים. הפילו לי את הבניין בו עמדתי גבוה.
טוב, אין לזה כיוון כבר.
חח.. זה לא בשבילכם הפוסט הזה, כי לא תבינו הרבה, זה בשבילי.. אני אקרא את זה עוד 5 שנים ואני אצחק על עצמי כמה מפגר הייתי, כמו שאני צוחק עכשיו על כמה מפגר הייתי לפני שנתיים. חח...
אז קיצר.
אני מרגיש שאני צריך להוציא עוד כמה דברים.
למרות שרוב האנשים שצריכים לקרוא את זה, לא יקראו את זה, הנה זה.
אני רוצה להודות לכם, על זה שליוויתם אותי בדרך הזאת בשנים האחרונות, ולא רק ליוויתם אלא שגם עזרתם לי לקום כשמעדתי, ודאגתם להראות לי לפעמים את הדרך כשהיא לא תמיד הייתה ברורה לי.
הרגעים האלה שעברנו ביחד תמיד ישארו איתי ואני מקווה שזה גם ישאר איתכם.
החיים שלי לא היו נראים כמו שהם עכשיו בלעדיכם.
אני שמח שיש לי למה להתגעגע, למי להתגעגע.
ואני בטוח שזה עוד לא הסוף, למרות שזה כואב עכשיו.
אני שמח שהיה לי את הזכות לגדול איתכם ולעבור את כל מה שעברתי איתכם.
מחכה כבר לשבת בגן ולדבר איתכם על קולה, גרעינים ונרגילה שוב.
:)
יוני
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
