טרף קל

החיים היו טובים אלי. באמת.

כשמשה סילמן הצית את עצמו, ישבתי על הדשא ברחוב קפלן, במרחק כ 150 מטרים משם, דיברתי על המחאה, תהיתי איפה לשתות בירה ולא ראיתי את האירוע. אפילו את האש פספסתי. ראיתי רק את העשן. הנחתי ששוב הציתו פח. רק כשהתקרבתי דברים נראו אחרת. הלך הרוח השתנה. משהו רציני קרה. משה סילמן מחיפה העלה את עצמו באש, כשבמקביל אלי החיים היו טובים. אז זזתי הצידה כשביקשו לפנות מקום לאמבולנס, כי זה כל מה שיכולתי לעשות.

רק שעה אחרי שמשה סילמן הצית את עצמו, ישבתי בשדרות רוטשילד ואכלתי פיצה. עם פפרוני. רק שעה אחרי. הייתי רעב. הכנסתי יד לכיס, העמקתי את החוב לבנק בעוד כמה שקלים ואכלתי פיצה, כי אני יכול, כי החיים היו טובים אלי. יש לי חובות לא גדולים. יש לי עבודה שמכניסה לי כמעט מספיק כסף בשביל לשרוד. בריאותי תקינה. יש לי משפחה שתתמוך בי אם אפול. המדינה לא התעמרה בי. המילואים שלי קלים ונוחים. הבנק שלי נחמד אלי, גם כשאין לי. באמת. החיים היו טובים אלי. בחיי.

במכתב שהשאיר משה סילמן ברחוב, לפני שהצית את עצמו, הוא נוקב בשמות הפקידים שהתעמרו בו. בין השאר במנהלת תביעות בביטוח לאומי, מרחוב לינקולן בתל אביב. אני גר בלינקולן בתל אביב. מישהי ברחוב שבו אני גר היתה שותפה לגרימת כל כך הרבה סבל לאדם אחד, עד שהצית את עצמו. סביר שרק עשתה את עבודתה. דבקה בכללים. כנראה. אתם יודעים איך זה. כולם רק עושים את עבודתם. דבקים בכללים.

אינני מכיר את משה סילמן ואינני מכיר את סיפורו, פרט לפרטים שפירסם במכתבו. סביר להניח שאם לא היה מצית את עצמו, לא הייתי שומע עליו לעולם. יתכן והיה מגיע לרחוב. סביר שהייתי צועד מעליו. מסביבו. כי ככה זה. הוא במקומו, אני במקומי, אתם במקומכם. איש ותפקידו. הוא באיכילוב ואני בבית במזגן. מחר בבוקר אקום ואתקלח, אשתה כוס קפה, אלבש בגדים נקיים ואלך לעבוד. כי החיים היו טובים אלי. אינני משה סילמן.

באחד הציוצים הראשונים כתבתי שמשה סילמן הצית עצמו במחאה על המצב, אבל זה כנראה לא מדוייק. משה סילמן לא הצית עצמו במחאה על המצב, אלא במחאה על מצבו. אינני יכול לדמיין את היאוש, את הפחד, את אובדן התקווה. אני יכול רק להמשיך לחיות את חיי בידיעה שלא עשיתי מספיק בשביל לשנות דברים. בשביל לשמוע אותו, לשמוע אחרים. ואולי זה תפקידי, במיוחד בגלל שאלי החיים היו טובים. אולי תפקידי הוא לא להסיט מבט לצדדים. אולי. לא יודע.

אין כאן פואנטה או תובנה. יש בעיקר זעזוע. הד חלול בבית החזה. כי במדינה שלי, בעיר שלי, במרחק כמה דקות הליכה מהרחוב בו אני גר, במרחק כמה מטרים מהמקום בו ישבתי, אדם בשם משה סילמן הצית את עצמו.

המסקנה היחידה היא שהחיים היו טובים אלי, ואליו לא. ושיש אנשים, כמוני, שיתפסו אותם אם יפלו, ויש אנשים, כמוהו, שלא.

וזה לא צריך להיות ככה.

לא ברחוב שלי. לא בעיר שלי. לא במדינה שלי.