טרף קל

ברגע שנופל לי האסימון כל מה שאני רוצה זה את הבן-אדם שעשה את זה, עשר דקות ולום.

לום מפלדה מושחרת, בערך באורך מטר, בעובי של כסנטימטר וחצי. אני רוצה למצוא את הבן-כלב הזה, לקשור אותו בחוץ לאיזה עמוד ולשבור לו את האצבעות של הידיים, אחת אחת, לרסק לו את האף והשיניים, ולשבור לו את הצלעות. ואני בד"כ אדם די רגוע ונוח על הבריות. קשה להסביר כמה שהשלווה שלי הופרה. כמה מהר וחזק שהדם עלה לי לראש.

אני לא אוהב את הביטוי "מכת מדינה". מאוד לא אוהב. יש בו משהו סנסציוני שאינו בהכרח מוצדק. ובכל זאת, אין צורך להכביר במילים בכל הנוגע לשכיחות תופעת גניבת המתכות. כולנו מצקצקים בלשון כשאנחנו שומעים על שיא חדש של "חוצפה" שנשבר במסגרת מאבקם של גנבי המתכות לנקות את הארץ מכל רסיס חופשי, או לא, של מתכת.

זה התחיל בשמועות על מכסי ביוב ופתחי ניקוז שנעלמו, אח"כ התחילו להגיע סיפורים על גניבות של אותיות וקישוטים ממצבות בבתי הקברות. בהמשך הגיעו דיווחים על אנדרטאות וגלעדים שנותרו מיותמים מלוחות הזיכרון שלהם. לא מזמן ניסו גנבי מתכות לעקור מהמקום את פסלו של אלכסנדר זייד, ממקומו ליד טבעון. בפשיטות על מחסני מתכת, המשטרה מצאה חלקי מזל"טים וצוללות. ולאחרונה החלו עוקרי המתכות גם לפשוט על נכסים פרטיים, ובכך השאירו בית בר"ג ללא הארקה. כנראה שאין לזה סוף, וזה לא מפתיע.

בארבע השנים האחרונות מחיר הנחושת הכפיל את עצמו. ממחיר ממוצע של 3200$ לטון נחושת בשנת 2004, למחירים של כ 6750$ לטון היום. פרשנים כלכליים מכנים את הנחושת "הזהב החדש". לכן לא מפתיע שגניבות מתכת, ונחושת בראשן, הפכו לתופעה נפוצה. סוחרי המתכות המקומיים קונים מבלי לבדוק מה מקור המתכת, גורסים הכל ומעלים על ספינה לסין. צרפו לזה את המצב הכלכלי הרעוע בארץ ותבינו למה אדם חסר כל מוכן לפשוע בשביל כ 20 שקלים לכל קילו נחושת (מחיר בורסאי, אני מניח שהמחיר שנותנים הסוחרים למוכרים נמוך פי כמה).

גם אני צקצקתי בלשוני, וחשבתי שזה נורא, ובושה וכו', אבל אני מה אכפת לי. אני גר במרכז תל-אביב. ברחוב מזא"ה ליתר דיוק, רק דקת הליכה משדרות רוטשילד. יש לי שכנים סלבריטאים ומדי פעם אני אוכל בקנטינה. אבל כאמור, שלוותי הופרה.

אני גר בבנין ישן. לא כזה המיועד לשימור, אבל כן כזה שעומד על תילו כ 50 שנה לכל הפחות. כנהוג בבתים ישנים, אין דלת כניסה, ואין דלת בכניסה לגג. וכך, ביום רביעי, במהלך היום, בעודי בבית, יושב מול המחשב הזה, רק שכבה אחת של בטון מתחת לגג, גנבי מתכות קפצו לביקור על גג ביתי, וגנבו לי את צנרת המים החמים מהחיבור לדוד השמש!!!!!!!!! ססססאמממקקקק!

גג הבית מכיל ערב רב של פסולת מתכת. יש אלומיניום בשפע (שלושה תרני אנטנות ישנים עומדים/שוכבים על הגג), שאריות של כבלי פלדה זרוקים פה ושם. צינורות מתכת ישנים שאפשר עוד לעשות בהם מעשה מיחזור. וכמובן, גם צנרת נחושת ישנה. ובכן לא עוד. אנשי הברזל באו עם כלי חיתוך, ולקחו עמם את השלל. רק הנחושת כמובן, כל שאר הזבל הושאר במקומו. כשמונה מטרים של צינור נחושת נעלמו! היה להם, לגנבים, אפילו את הזמן וקור הרוח לעמוד על הגג עוד כמה דקות, להפשיט את הבידוד מצנרת המים החמים, ולהשאיר אותו מאחור.

לדאבוני, למרות שהייתי בבית במהלך האירוע, רק 3 מטרים מתחת לגג, רק בשעה 23:30, גיליתי מה קרה, ואז כל מה שרציתי זה לום וכו'. הדם עלה לי לראש לרמות שאני לא זוכר מאז הימים שבהם ההורמונים השתוללו לי בגוף, בתקופת גיל ההתבגרות. שום דבר לא הרגיע אותי. לרגע אפילו חשבתי לפנות למשטרה, אבל אפילו הבדיחה הזו לא עזרה לעצבים שלי לשקוט. גם אחרי שהכל תוקן, והתקלחתי, חוסר השקט הפנימי הזה לא עבר. וכך מאז אני יושב וחושב, מה בכל העסק הזה עצבן אותי כל כך?

כשסיפרתי על זה לחברים, מישהו אמר שזה גורם לו לחשוב על העולם הפוסט-אפוקליפטי של "מקס הזועם", שבו כנופיות אופנוענים רוצחות כל מה שבדרכן, בשביל עוד טיפת דלק. ואני חושב שיש בזה משהו.

יש משהו מאוד פוסט-אפוקליפטי בעולם הפרה-אפוקליפטי שבו אנחנו חיים. עולם שבו אותם 20 ש"ח לקילו, לערך, מהווים תמריץ מספיק חזק לפגיעה באחר. מציאות שיש בה רעב כל כך גדול, ופתרונות כל כך מעטים, עד שלגזול מאחר, נראה סביר בהחלט. יש בזה משהו מסיפורי מחנות ההשמדה ואסירים פוליטיים בגולאג, רעבים ללחם ולמרק דלוח, מכים זה את זה בשביל עוד חתיכת תפוח אדמה.

יותר מהעצבים שחשתי באותם רגעים של כעס, יומיים אח"כ, כשהתובנה הזו יושבת לי טוב בבטן, כל העסק הזה בעיקר מאוד מעציב אותי.