להתחיל מאפ0

מאבקים רבים מתנהלים לאחרונה בארצנו רווית הצרות. מאבק הנכים, מאבק האופנועים ואפילו - מאבק הקלדניות (). כן, זה נכון, בכל שני וחמישי מופיע מאבק חדש אשר בוחר בדרך יצירתית להתבלט ו.. להרוס לנו את הבריאות. (אבל היה כתוב "לתמוך" בכותרת?)

נכון. כי בעוד שבעיני האזרח האדיש נתפסים המאבקים כמעמסה, הם בעצם מאפיין עיקרי ובריא של משטר דמוקרטי תקין. כמה פעמים שמעתם את הכתבים בחדשות נלהבים לספר שבארה"ב העלו את מחירי העגבניות ב-20 סנט וחרם צרכנים שהגיע בעקבותיו הוריד את רכישת העגבניות לאפס עד אשר בוטלה ההעלאה?

אני אסביר, דמוקרטיה היא בעצם דוגמה שלטונית מהפכנית בסטנדרטים היסטוריים. השפעתה העיקרית הייתה להעביר את מרכז הכוח מידי העשירים וכיסם המלא אל האזרחים הפשוטים, ובכך להעניק לנו מימד מסוים של חופש ושליטה בעתידנו שלנו, דבר שלא היה ברור מאליו כלל וכלל לפני כמה מאות שנים. ובכן, את כוחה הדמוקרטיה יש לקחת ולא לקבל. על מנת לממש אותה ולהביאה לכדי מיצוי עלינו לגבש דעות, להקים מפלגות, לחלק סמכויות, ללכת לקלפי ביום הבחירות ועוד הרבה מחויבויות אחרות. (אכן מעייפת היא הדמוקרטיה..)

מי שנותר כוחו במותניו אחר כל המחויבויות הללו, בלי קשר למעמד כלכלי, יכול גם לבחור למחות (או להפגין, שזו סוג של מחאה). על מה ניתן למחות? - כאמור, על כל מה שבראש שלכם. מותר לכם אפילו למחות על השימוש הנרחב בפסיפלורה! איזה יופי שיש דמוקרטיה..

כדי שהמחאה שלכם תכה הדים, כמובן שרצוי שיהיו לכם כמה שיותר שותפים למחאה, ומעבר לזאת - קונצנזוס ציבורי. עם המחאה אנו מבקשים להעלות לדיון נושא שלא צוין דיו לטעמנו בתקשורת, או פשוט להזכיר לנבחרינו בממשלה מה בחרנו אותם לעשות. לא שכנעתי אתכם?

המחאה היא כלי חזק כל כך, שבעזרתו גם ציבור קטן יכול לרכוש לעצמו כוח גדול: עובדי חברת החשמל, עובדי הנמלים, חרדים – כל אלה הינם מיעוטים אשר צברו כוח גדול הודות ליכולות המחאה שלהם. נכון, תאמרו, עובדי חברת החשמל קיבלו את כוחם מתוקף העבודה שהם מבצעים, אבל מה בנוגע לחרדים? החרדים קיבלו את כוחם בזכות הלכידות שמאפיינת אותם, האידיאולוגיה שמוציאה אותם מהבית לרחובות, ובעיקר תודות לאדישות הרבה שמאפיינת אותנו, החילונים. כן רבותיי – אדישות היא אויבתה הגדולה ביותר של הדמוקרטיה.

לא אלאה אתכם כעת יותר מדי במאבק האופנוענים, בניגוד למה שמשתמע מן הכותרת. הסברים על המאבק תוכלו למצוא כאן וגם בקבוצת המאבק בפייסבוק. רק אומר שלדעתי הוא מבין המאבקים החשובים ביותר אשר התנהלו כאן לאחרונה. "אבל אני בת 13, ויש לי אופנוע רק מפימו, מה איכפת לי?"

ובכן, מעבר לכך שנורא הפרענו לאמא ואבא להגיע לעבודה ביום ראשון, מאבק האופנועים זוכה לשיתוף פעולה חסר תקדים מקרב הציבור שאותו הוא משרת. בהפגנה האחרונה דובר על כ-6,000 עד 8,000 אופנוענים שקמו בין חמש לשש בבוקר, עלו על האופנוע החשוף בצינה של נובמבר, והזיזו את התחת שלהם רק כדי להחסם על ידי המשטרה, להידרס ע"י נהגים עצבניים, ובעיקר לשרוף 6 שעות מהחיים שלהם שהם לעולם לא יקבלו חזרה – וכל זאת כדי שלעצמם ולשאר האופנוענים יהיו חיים טובים יותר. הם לא אמרו: "טוב, יש הרבה אופנוענים, אחרים כבר יבואו במקומי", לא. הם לא אמרו: "עזבו אותי באמאש'לכם שש בבוקר תנו לישון", לא. הם קמו ויצאו להפגין! ותאמינו לי, רק על זה מגיע לנו להצליח.

הרבה מכך נעוץ בזה שציבור האופנוענים מורכב בחלקו הגדול מרוכבים צעירים, סטודנטים כמו עבדכם הנאמן, שיש להם סחוס טרי במפרקים ואידיאולוגיה אשר טרם דוכאה בחרב האכזבות של הממשלות לדורותיהן.

ואתם, רובכם הקוראים מאמר זה עדין צעירים, ולכן אני קורא לכם בזאת – נוער, גדלו הרבה והרבה סחוס כעת כל עוד אתם יכולים. התעניינו, גבשו דעה, ובעיקר – צאו להפגין! עשו משהו! החיים שלנו כפי שאנו מכירים אותם במדינה הזאת עשויים היו להיות טובים הרבה יותר לו:

      - מחירי הסלולארי לא היו מן הגבוהים בעולם (מי זוכר מה מספר חרם הצרכנים הכושל הנוכחי בנושא?).

      - מדינת אויב שמכפישה את שמינו בנחישות לא הייתה זוכה לכספים הרבים מאד שהתיירות העיוורת שלנו מכניסה להם.

        (שמעתי טורקיה?)

      - אולי הייתה לנו תחבורה ציבורית בשבת ולא היינו נאלצים להסתפק בשניים-שלושה אוטובוסים שפועלים בקווים מיוחדים בשישי

        בערב.

      - תלמידי ישיבה היו משרתים בצבא כמו גדולים, או לפחות, נותנים את חלקם בשירות לאומי.

      - וכן, גם כן –

        אולי היינו משלמים ביטוח על האופנוע כמו שמשלמים במדינות שלא איבדו את הסחוס..